הלוחם 276

2019 ׀ נובמבר-דצמבר הלוחם | 26 פרופ' ברכה ליכטנברג אטינגר היא פקידת המבצעים שניהלה את מבצע החילוץ של . בחלוף 1967 נפגעי אח"י אילת באוקטובר חמישה עשורים, ועם קריירה של אמנית בינלאומית מהשורה הראשונה, פילוסופית ופסיכואנליטיקאית נודעת, היא יודעת שהלם קרב הוא דבר שאינו חולף לעולם עמית ברלוביץ צילום | צור עופר מאת הבנתי שאני לגמרי לבדי ב שעה שש וחצי בערב, מוצאי שבת חול המועד סוכות, החלו להישמע קריאות במכשיר הקשר בבסיס אל עריש. "כאן אילת האם שומע, כאן אילת האם שומע". פרופ' ברכה ליכטנברג אטינגר, היום אמנית בינלאומית, פילוסופית ופסיכואנליטיקאית, פקידת מבצעים בחיל האוויר, 1967 ובאוקטובר הייתה שם וקלטה את אותות המצוקה, בשעה שאיש לא הבין את גודל האירוע. "הייתי אז באל עריש שבועיים שלושה", נזכרת אטינגר, "הגעתי לשם לאחר מלחמת ששת הימים שבה שירתי כפקידת מבצעים בתל נוף. במלחמה 124 בטייסת ההליקופטרים חוויתי אירועים לא צפויים ובסיומה ביקשתי מצ'יטה, מפקד הטייסת, לעזוב, ללכת למקום שלא מריחים בו שמן שרוף ודלק, שלא שולחים בו חיילים בריאים לקרב ומשיבים אותם פצועים ודואבים. רציתי שקט, שמיים וחול". ברחת למקום הכי שקט והתופת מצאה אותך שם. "הגעתי לשדה התעופה שהמצרים נטשו, אל עריש. האנגר וכמה צריפים, מסלול נחיתה, נפלי טילים נטושים ושברי מטוס נעוצים בחול. בשבת ההיא מפקד הבסיס שהיה המפקד התורן הודיע בבוקר שהוא טס לתל אביב, כיבה את מכשיר הקשר והסתלק". איך התחיל האירוע? "הייתי בחדר המבצעים. בסביבות השעה שש אחר הצהריים הגיע שידור מהאו"ם שיש חילופי אש, ושספינה שלנו חטפה טיל. חיל האוויר לא ידע שחיל הים נמצא בסביבה. בשש וחצי התחלתי לשמוע בקשר 'כאן אילת האם שומע, כאן אילת האם שומע'. ובחלוף דקות