הלוחם 276

2019 ׀ נובמבר-דצמבר הלוחם | 28 "הבנתי שאני לגמרי לבדי" ובהמשך חיכיתי לתחקיר שלא הגיע". כמה שעות נמשך מבצע ההצלה? "עד הבוקר שלמחרת. בחצות הלילה הגיעה ספינת טורפדו של חיל הים ואז כבר יכלו ההליקופטרים לחלץ לא מהמים אלא מהסיפון. רק בחצות החליט הצבא שיש מצב חירום. פצועים הגיעו ברכב ומסוקים מהחוף לאל עריש משם התנהל כל הפינוי. גם כל מי שהיה בסיני התחיל להגיע. המסוק והמטוס האחרונים יצאו מאל עריש לבית חולים ולשדות תעופה בארץ בשעה שבע וחצי בבוקר". "אני מחכה לתחקיר" כמה אנשים נפגעו? 91 איש חיים, מתוכם 162 אנחנו חילצנו איש נהרגו בליל האירוע ובהמשך 37 . פצועים הלכו לעולמם מפציעות קשות עוד עשרה. שהיו 199 איש מתוך 152 לבסוף נשארו בחיים על הספינה". מתי בעצם הבנת שיש כאן מחדל נוראי? תוך כדי האירוע? "אני לא הבנתי. חיפשתי את המפקד, אין מפקד, הבנתי שזהו זה. כשחישבתי איפה נמצאת הספינה הבנתי את האסון. במפגש עם הפצועים נוצר חיבור גם עם השבירות וגם עם העוצמה והאצילות של בני אדם. גם ביקום הבלהות הזה, במשך הלילה, היו ג'סטות שנמשך מהן איזה חוט של חסד. פירורים של אור". המשכת לעבוד כל הלילה בלי מפקד בשטח? "ברבע לשלוש בבוקר המפקד שלי מגיע ואומר לי 'מיידלע, בואי הנה', ויצאנו לשדה. הוא התחיל לומר שאם ייוודע שהוא לא היה, הלך לו הצבא והלכה לו המשפחה. ואני מבינה שהוא לא קולט את מראה הפצועים שהולכים מולנו לאט, שחורים ושחוחים. אנחנו נותנים להם כל מה שיש לנו, את הבגדים, המגבות, הנעליים, הטייסים נותנים את הנשמה, וזה מגיע במונית ועוסק בלהסתיר את נפקדותו. אז רצתי להליקופטר שחנה ותדלק. הטייס הפעיל בדיוק את המנוע ופרצה אש, ההליקופטר התמוטט לעברי, עם אנשי טורפדו בתוכו. הרוטור הסתובב וננעץ בקרקע, העפתי עצמי אחורה ונפצעתי בגב. היו לי כוויות". קיבלת טיפול בשטח? "נעלמו לי כשלוש שעות בזיכרון מאותו הלילה, מרגע הפציעה, אבל דווח לי מעדים ומהרישומים ומהמפקד שהמשכתי לפקד על ההצלה. המפקד הסתגר בחדרו וטלפן למצבת הבסיס. בבוקר הוא אמר משהו כמו 'אל תשכחי שאני המפקד, את מדווחת רק לי ואני מדווח הלאה. זאת פקודה, ואם את מפרה אותה את תלכי לבית סוהר, וביטחון שדה ירדוף אחרייך שנים'. פחדתי, אך אמרתי בליבי שעל דברים פעוטים הרבה יותר מזה עושים תחקיר בחיל האוויר, אז אני מחכה לתחקיר". עד מתי המשכתם לעבוד בשטח? "על האדרנלין המשכתי עוד איזה יומיים וחצי. הליקופטרים עזרו בחיפוש גופות. ואז התמוטטתי, נכנסתי למה שהיום אנחנו מכנים הלם קרב. התחלתי לרעוד, לא יכולתי לנשום, שעות. אני זוכרת שאמרתי לעצמי 'מה 24 בכיתי את בוכה? מה כבר קרה לך?' רק אז הרגשתי שהגב שורף לי. נשרו לי השערות, הפסקתי לאכול, ובהמשך לא יכולתי להפסיק לאכול, רבצתי על המזרן, היו לי ביעותים, האש שחזרה שוב מול העיניים, המבטים של הפצועים. לא יצאתי מהבסיס כחמישה חודשים". לא קיבלת שום עזרה לאחר שהמבצע נגמר? "שום דבר. הדרגים שמעל למפקד שלי חיפו עליו וההשתקה הייתה גורפת. יומיים שלושה לאחר האירוע כבר היה דו"ח מוכן, וסגרו את הסיפור. בכל פעם שפתחתי את זה מול מישהו, בבור, ומול כמה טייסים, הם עברו הלאה. שנים שאלתי את עצמי אם היה קשה למפקד שלי להחביא את פעולותיי מפני הממונים עליו עד שהבנתי שנהפוך הוא: מאחר שמבצע ההצלה עצמו היה הגדול ומהמוצלחים בהיסטוריה, ההשתקה שלי בתוספת ההלם קרב רק הועילה לדרג הפיקודי. בדו"ח הרשמי נכתב שבמקרים מסוימים הוחלט שלא לתחקר את החיילים שפעלו בשטח אלא רק את המפקדים. הייתי שיודעת יותר מדי. האיום 19 ילדה בת וההשתקות בהמשך גרמו לי להרגיש מופקרת עד אימה. האיום חדר ללב של האירוע ונצרב בהלם, בטראומה המצטברת. ההשתקה היא פגם מוסרי שפגע ביכולת שלי להחלים מהטראומה. גם מקום של הרס ואימה זקוק לזיכרון שיאפשר לצמוח ממנו הלאה בלי עיוורון". "שמו אותם על ספינה והפציצו" מתי הבנת שאת הלומת קרב? לא הכרה רשמית, אלא מתי את הבנת? . בשנים הראשונות קיבלתי את 2013 "בשנת זה שאני לא יכולה לקום בבוקר, שאני לא ישנה בלילות, שיש לי רגישות מטורפת לאורות ולצבעים ולריחות ולצלילים, שהחושים שלי נפתחים כמו איזו מניפה כשיש רעש בשמיים. במשך כעשרים שנה ציירתי בפחם ואפר מטוסים ומסוקים, וכשהיו לי פלאשבקים חשבתי טוב, ברור שקופצים לך מראות של להבות אש ואפר שחור. איך לא? כל ציור הפך גם לקינה. הציור נשא את הזיכרון של מה שהעדיף להשתכח כל הזמן". וכל השנים עיבדת את הנושא בציורים שלך? ביצירה האמנותית? היה לי שקט 2008־ ל 1988 . בין 1988 "עד מזה. ואז, לפני כעשר שנים התחלתי לצייר מוטיב של מים ואש ופה פעור באימה. וזה התחבר לי לציורים של טרנר ושל קאראווג'ו ולסיפורי משפחה. הוריי נמלטו מפולין בתקופת השואה. האחיות של אמי הגיעו לאושוויץ כמו רוב המשפחה, ואחת האחיות נלקחה למחנה הריכוז שטוטהוף. בסוף המלחמה הוליכו אותן לחוף הים הבלטי, העמיסו על ספינה רעועה וירו פגז "אחות של אמי נלקחה למחנה הריכוז שטוטהוף. בסוף המלחמה הוליכו אותן לחוף הים הבלטי, העמיסו על ספינה רעועה וירו פגז לעבר הספינה. היא נהרגה מאש ומים. אולי זו אחת הסיבות שבלי לחשוב פעמיים התחלתי לפעול. מבחינתי להבות במים זה סכנת מוות מפציעה מחרידה" מימין: לוי אשכול, ראש הממשלה; ליכטנברג 1967 . אטינגר; בר לב, סגן הרמטכ"ל