הלוחם 276

2019 ׀ נובמבר-דצמבר הלוחם | 30 לעבר הספינה. במשך הרבה שנים אמי הייתה אומרת שאחותה מתה באש. ואז היא התחילה להגיד 'אחותי מתה במים'. חשבתי שהיא כבר לא מסוגלת לדמיין את המוות באש, והחליפה את האש במים. אך אז אבי סיפר לי שהעמיסו את עצירות מחנה הריכוז על ספינה במים. היא נהרגה מאש ומים. אולי זו אחת הסיבות שבלי לחשוב פעמיים התחלתי לפעול. מבחינתי להבות במים למות מלהבות זה סכנת מוות מפציעה מחרידה. אש במים? היה ברור לי שאני עושה הכול, מיד. הציור לא יכול לבטל את הטראומה אבל הוא יכול ללוות את המושתק והנמחק עד אל הסף של הנראות. בציור נולדת האפשרות להיות עם עצמי ועם אחרות ואחרים ולהעיד עבורי ועבורם. שם שוב נפער הפצע אבל שם הוא גם יכול להתאחות לרגע. בציור אני מפקירה את עצמי לא רק לתת הכרה של עצמי, אלא גם לתודעה של כל האירוע, וכולל לתודעת המוות האלים וחסר הטעם, והאימה של הניצולים שחדרה אליי ולכל מי שהיה שם באותו הלילה. החותם של זה נרשם בי, והתחבר לאירועים היסטוריים אחרים ממקומות אחרים וזמנים אחרים ולשאלות ביחס לחוויות של נשים במלחמה. הציור נכנס לאזור של שבריריות ושבר אבל הוא גם האמנה שכורתת הנפש שלי עם התרבות". שגרם לך להבין שאת 2013־ מה קרה ב הלומה? "חיפשתי מסמכים ישנים ונפלתי על מברק של מפקד חיל הים. לאחר כעשרה ימים מהאירוע הגיע המברק הזה, שמודה לנו על הצלת חיים, למפקד הבסיס. ואז הבנתי שגם חיל הים סוגר את הסיפור במהירות. התחקיר הוא חובה מוסרית, שלא התקיימה. בו בלילה הכול חזר. כל המראות, כל הקולות, כל הריחות, סיוט האש שמתקדמת אליי, מראה הפצועים. הלם קרב לא יודע לוח זמנים". מה עשית? "התחלתי לחפש חומרים ואנשים. מצד אחד ניצולים שחיפשו אותי הרבה שנים התחילו להגיע בטפטוף, מהצד האחר התחלתי לקבל איומים לבל אפתח את הנושא. אחד המעורבים אמר לי 'שלא תעזי לחטט בהיסטוריה, טפלי בהלם קרב שלך!' אמרתי לו 'איזה הלם קרב?' פניתי ליחידה בתל השומר. הם החליטו לאחר כמה פגישות שאמנם אני הלומת קרב אבל עדיף שלא לטפל בי, שמסוכן לי לגעת בכל זה בגילי. אמרתי שאני ממילא נוגעת בתהום, שבציור אני עובדת להפוך יום יום מחדש, כמו בחיים, את הבהלה לפליאה, ואת החרדה לחמלה, ואת האימה והכאב ליופי. אמנות היא לעסוק בפצע אבל בלי לפצוע, לגעת בכעס אבל בלי לכעוס. בציור מתחולל המאבק הבלתי נגמר להפוך טראומה ליופי - לא רק את זו הפרטית שלי, אלא גם את זו של האחרים וזו ההיסטורית. בסיס האמנות הוא כריתת אמנה בינך לבין עצמך, דרישה מעצמך להשתהות בצער, בין ההלם לבהלה, ולשאת את החרדה בפליאה. אי אפשר לצייר מתוך התעלמות מהכאב. אני חייבת לעדות אותו ולתת לו להעיד בכל מקום שאליו ייכנס היופי, וזה קשור לחזון האמנותי שלי. הביטוי הוא במישור של הציור אבל הייעוד של היצירה נושא בחובו אתיקה. הציור אומר: גם אם תכחישו, האירוע התרחש. ומי־שהם היו שם. האבסטרקט הזה מאפשר גם לצופה להשתהות ביקום הבלהות שחווינו בלי להפנות לזה מיד את הגב. וההשתהות הזאת מרחיבה לאט לאט את יכולתה של התודעה האנושית לשאת. לשאת את צערך, לשאת את הצער של האחרים, לשאת את האמת, לשאת את העדות". שנה. 45 כאילו לא עברו "הכול חזר באותה עוצמה, בדיוק אותו דבר. שנים יש לי סינדרומים של הלם קרב, אבל לא קישרתי. לא ישנה בלילה, וישנה כל הבוקר, לא הולכת לים, לא יושבת בבתי קפה בחוץ כי לא יכולה להריח דלק, נרעדת מכל רעש, שומעת כל מסוק שחולף בשמיים - השלמתי עם זה שחל בי שינוי, ושככה אני. כל היום מציירת, כל הלילה כותבת, וישנה בבוקר". האם ההתמודדות השתנתה מרגע שקיבלת את החותמת והכותרת של הלם קרב? "עקבות הטראומה שלי מתחברות לצערי לכלימה ולמחיקה. הזיכרון הוא אפשרות של החלמה, גם להלומי הקרב וגם לחברה. המחיקה היא מעילה באמנה הבסיסית הבלתי כתובה בין כל חיילת לחברה שבה היא חיה. להכרה יש ערך הומני בנוסף לערך היסטורי. בתיקוף של אירועים בדרך של הכרה טמונים זרעים של עתיד שכולל צדק. לא שהייתה איזו כוונה מנוסחת שאסור להנחיל הלאה את המידע פיקדה על החילוץ והפינוי. היה 19 שנערה בת מובן מאליו שזה צריך להימחק. חותמת של הלם קרב במקרה שלי לא יכולה לעשות את ההבדל. הניצולים הזמינו אותי למשט לציון חמישים שנה לאירוע. הרגשתי שיש ברית בלתי כתובה בינינו, בין האנשים שחוו במשותף אירוע קטסטרופלי. גם הפציעה יוצרת ברית נסתרת בין נכי צה"ל, ומבקשת משמעות. בשביל הצבא, אני נשארתי די שקופה. אחד הניצולים שפגש שנה סיפר לי שהניצולים היו 45 אותי לאחר אומרים זה לזה 'תגיד, אתה תופש שרב"טית מושתנת הצילה לנו את החיים?' ואז הוא ביקש סליחה. 'את לא רב"טית ולא מושתנת', הוא אמר, 'ואנחנו סוגדים לך'". "תוך זמן קצר הסיטואציה שם נהייתה כמו לנצח על איזו סימפוניה אבסטרקטית. זה נגמרו לו הנורים והוא צריך לחזור. ולאחר חסר דלק. ועד שאתה טס ומוריד פצועים בבית חולים ומתדלק וחוזר זה שעה וחצי, ובינתיים אלו שעדיין במים יגוועו" "הבנתי שאני לגמרי לבדי" 1967 , ליכטנברג אטינגר באל עריש רשימותיה של ליכטנברג אטינגר מליל האירוע ומהימים שאחריו