הלוחם 276

33 ׀ הלוחם | 2019 נובמבר-דצמבר ושברים. "בפיגוע איבדתי את ההכרה ורק אחרי חודשיים התעוררתי", הוא נזכר. "אני פותח את העיניים ולא רואה כלום. חושך ודממה. לא יודע מה קורה סביבי. לא שומע, לא רואה. לא יודע אם זה יום או לילה. לא יודע מה התאריך, מה השעה, מי סביבי. אני עיוור וחירש אבל לא מודע לכך. אני חש מנותק מהעולם. חשבתי שאני בשבי. נתנו לי דף ועט ורשמתי רק את השם שלי ומספר אישי. מבחינתי אני לוחם שנמצא בשבי. כך ימים ארוכים ומלאי 50 בגדוד בלבול בתוך עלטה ודממה. יום אחד אבא שלי תפס לי היד ושם אותה על הפנים שלו. התחלתי למשש ואז פתאום אני קולט שזאת הקרחת של אבא שלי וזאת האוזן ואלו הזיפים המוכרים. ואז תפסתי לו את היד והתחלנו להתחבק. כך חזרתי פחות או יותר למציאות". לספר ולשתף המציאות לא הייתה פשוטה. אייל איבד לחלוטין את מאור עיניו ואת שמיעתו והיה מאושפז חצי שנה בבית חולים רמב"ם. חודשיים חסר הכרה ועוד ארבעה חודשים שוכב בחושך ודממה מוחלטים, עד שנמצא שתל שבלול לאוזנו המאפשר לו לשמוע. "יצאתי סוף סוף מבית החולים והתחיל תהליך ארוך של שיקום שבו למדתי לחיות מחדש עם המגבלות", מספר אייל. "למרות הקושי סיימתי תואר ראשון במדעי המדינה . חיפשתי 89.3 מאוניברסיטת תל אביב בציון עבודה ואף דלת לא נפתחה". חשבת לוותר ולא לנסות לעבוד? "היו קולות שהציעו לי ליהנות מחיי ולא לעבוד. זה ממש השפיל אותי. כאילו מתייאשים ממני. עשר שנים הרגשתי כלוא בתוך העיוורון. לא עובד וכמעט לא עושה כלום עם עצמי. איזה מזל שנצמדתי לקול הפנימי שלי, שדחף אותי לא לוותר. להמשיך הלאה ולתרום לחברה מהכישורים שיש בי. ואז הגיע האור. עובדת ההשמה באגף השיקום איתרה עבורי עבודה מתאימה בחברת החשמל. מאותו יום שהגעתי לחברה, לא רק אני יודע, אלא כולם כבר יודעים, שהראש שלי לא נפגע. המוח מתפקד ויש לי מה לתרום. וזה מה שאני מרגיש בחברה. תורם ומשמעותי וזה מסב לי סיפוק. זה האור בחיי". לאחר שבמשך שנים ארוכות איש לא פתח בפניו דלת תעסוקתית, הוצב נייפלד לעבוד כאקדמאי בלשכת סמנכ"ל רגולציה וקשרי ממשל בחברת החשמל. "מי שמודע לקשיים שלנו גם יהיה שותף למציאת פתרונות", הוא אומר. "אני משתדל פעם בחודש לפחות לצאת להרצאה באחד מבתי הספר ולשתף את בני הנוער בהתמודדות היומיומית שלי. זאת הדרך שלי, כעיוור, להעלות את המודעות לנושא. יש בעיה כלל חברתית שהמדינה לא מטפלת בה וזה היעדר מודעות לנכה וצרכיו ויכולתו לתרום. הרי מה השוני בינו לבין אדם שאין לו מוגבלות? ספגתי הרבה השפלות עד שהגעתי למצב שאני יכול לעזור גם לאחרים. ואני מספר על ההשפלות. שידעו. ככה לא מתנהגים עם בעלי מוגבלות. לא מפנים עורף. להיפך, יש לתת כתף. אני ישיר ולא מייפה כלום ומשתף כמה סבל היה יכול להיחסך לי אילו ההתייחסות אליי הייתה שונה מההתחלה". כל יום הוא יום ההוקרה השיחה עם אייל מתקיימת בחטיבת משאבי אנוש של חברת החשמל וטאקו, כלב הנחייה הנאמן הרובץ לרגליו, מרים מדי פעם ראש ומביט בהערצה בבעליו המדבר בלהט. דומה שאפילו טאקו מבין שיש כאן עסק עם אדם מיוחד, לוחם בכל רמ"ח אבריו המנצח יום יום את מגבלותיו ואת המחבלים שביקשו להכחידו, ותורם מכישוריו לחברה. מהצד, בענווה ובשקט, מביט באייל בסיפוק עופר קרן, מנהל אגף - משאבי אנוש הסגל הבכיר; המרכז לניהול קריירה, גיוון והכלה. "בשבע השנים האחרונות אנחנו עובדים בחברת החשמל עם תוכנית מסודרת להעסקת בעלי מוגבלויות", אומר קרן. "אצלנו כל יום הוא יום ההוקרה לפצועי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה, מימין: אייל נייפלד, עופר קרן. למטה: טאקו, כלב הנחייה של נייפלד