halohem_281

תשפ"א 2021 הלוחם מרץ-אפריל 38 שחר בן־פורת | סיפור אהבה לאחר שמתמודדים יחד עם פציעה ושיקום, הפרופורציות משתנות מי אנחנו ,46 , בת דנה פנחסוב מתנדבת במשרה מלאה; מנהלת את תוכנית ילדי האומץ של ארגון נכי צה"ל ועוד; , שוטר 48 , בן שלומי פנחסוב שנה, 26 במשטרת ישראל. יחד שנה. הורים לדביר 23 נשואים , נועם בן עשרים, אור בן 22 בן , ורוני בת תשע. 16 איפה הכרנו שלומי: "אני שירתי כחובש בעזה, ולאחר מכן הגעתי להיות חובש בבסיס הטירונים של משמר הגבול. הכרנו והתחלנו לצאת 1993 בשנת , לאחר מפגש 1995 בספטמבר פרידה של המרפאה לחובשים שסיימו את השירות. התחלנו לדבר והקשר התחיל להיווצר". דנה: "הגעתי לשרת כחובשת בבסיס הטירונים של משמר הגבול לאחר שהציעו לי להשתתף בתוכנית מיוחדת לשילוב נשים. בין שלומי וביני הייתה איזושהי הבנה, ובמשך חצי שנה רק דיברנו. שלומי היה סטודנט באריאל, ואני בתחילת שירות הקבע במשטרה, בירושלים, אז התראינו רק בסופי שבוע". הפציעה של דנה 1996 בפברואר 25־ דנה: "ב עליתי על אוטובוס בדרך לבסיס. רגע לפני הירידה מהאוטובוס, מחבל מתאבד הפעיל מטען חבלה. המושב שלי היה מעל הטנק של הסולר, שהתלקח מיד. מי שישב לידי נפל עליי, ולא יכולתי לקום. אני זוכרת, אחרי השקט של הפיצוץ, את הלהבות מסביבי ואת עצמי צורחת לעזרה. איבדתי הכרה, נשרפתי טוב טוב, וכשהתחילו לפנות גופות מישהו שם לב שאני עדיין בחיים, והטיסו אותי להדסה עין כרם. הגעתי במצב אנוש, ולא היה לי כמעט סיכוי לחיות. הייתי מאושפזת שלושה חודשים, עברתי המון ניתוחים, ואחר כך עברתי לשיקום. למדתי מחדש איך ללכת ואיך להתנהל. לאורך כל הדרך שלומי היה שם. אני לא אוהבת רחמים, ולא רציתי לכלוא את שלומי במערכת היחסים. ניסיתי להדוף אותו, אבל הוא היה עקשן והוא לא הלך. כל מה שראיתי זה הצלקות הנוראיות והשתלות העור והנכות, אבל ברגע מסוים שלומי אמר לי: 'אני התאהבתי בך ולא בגוף שלך, ואני לא הולך לשום מקום'". שלומי והפציעה שלומי: "באותו בוקר הייתי בדרכי לאריאל, וכל הבוקר לא הצלחתי להשיג אותה. בשעות הצהריים דיברתי עם אחיה שאמר לי שלא מוצאים אותה. גם בבסיס לא ידעו. בצהריים הגעתי לירושלים ופגשתי את אבא של דנה, שאמר לי שיש אלמונית בהדסה, וינסו לזהות אותה. זה היה יום ארוך ומייגע. בהתחלה אתה לא חושב על מה יהיה, אלא איך להתמודד עם זה. בימים הראשונים לא שעות 48־ נתנו לה יותר מ לחיות. בהמשך היו לי דילמות, אתה צעיר ולא יודע למה לצפות, אבל חוש האחריות שלי היה גבוה יותר. החברים, הלימודים והשיחות שהיו עם דנה, הכול יחד עזר לי". פציעה וזוגיות דנה: "לאורך הדרך עזרה לנו האופטימיות העצומה שלי. אני לא חיה כנכה, עד כמה שהנכות שלי קשה ומלווה אותי ביומיום. הנכות שלי ממש לא מגדירה אותי". שלומי: "הקשר בינינו חזק יותר בזכות ההתמודדות שעברנו. מהמורות קטנות, שאצל זוגות אחרים הן לרוב דבר קטסטרופלי, הן משהו שאפשר לדלג מעליו ואינו משפיע עלינו ביומיום". הורות שלומי: "הילדים גדלו למציאות שיש הורה שעבר פציעה, ומבחינתם זה מובן מאליו. אין טאבו, אנו לא מסתירים שום דבר, ואם יש שאלה, עונים עליה". דנה: "הם גדלו בבית הלוחם, כמה מהחברים הכי טובים שלי הם נכים קשים, ומבחינת הילדים, נכות היא לא משהו חריג. אם הם לקחו משהו מהפציעה, זאת העובדה שאפשר להתגבר על הכול". בילוי אהוב שלומי: "בילוי משפחתי, כולנו יחד, בחו"ל או בארץ". הטיול הכי מוצלח דנה: "נסענו לטיול משפחתי בבולגריה, לפני שבע שנים. טיול שהיינו כולנו יחד, ונסענו לא בעונה כדי ליהנות מהיחד שלנו. יכולנו ליהנות מהגחמות של כל אחד". טיפ לזוגיות מוצלחת דנה: "סבלנות, כי לכל אחד מאיתנו יש ימים טובים יותר וטובים פחות, ולזכור שאנחנו צריכים לשים את עצמנו בנעליים של האחר לפני שקופצים למסקנות". שלומי: "לא כל ויכוח חייב להיות מנצח". בעוד עשר שנים שלומי: "נרצה להיות נטולי אחריות ולבלות כל הזמן". מסר לנכי ונכות צה"ל דנה: "הנכות לא מגדירה אותנו, היא לא הופכת אותנו למוצלחים יותר או פחות. אהבה נמצאת בשביל כל אחד ואחת, צריך מספיק אמונה וביטחון ולדעת שמגיע לנו לקבל אותה". אפשר להתגבר על הכול