Halochem_284_Digital

29 | הלוחם תשפ״א 2021 ספטמבר-אוקטובר לא יכול היה להיות נוכח בו ולו ליום אחד. העסק קרס והוא דואג מאוד לבתו הצעירה. "בכל פעם אני אוסף את כוחותיי הדלים, ממלא את עצמי בכדורים ויוצא להיאבק למען משפחתי, למען בתי הקטנה, כדי 48 שאוכל לחיות ברווחה מסוימת לאחר שנות סבל ולאחר שנותרתי חסר כל מפאת פציעתי המוכרת. אבל במצבי קשה מאוד לצאת למאבקים". מתי הבנת שיש לך בעיה נפשית מעבר לפציעה הפיזית? "אחרי המלחמה עברתי חצי שנה שיקום בבית הבראה. לא יצאתי משם כמעט כל התקופה, גם לא להוריי בירושלים. לא יצאתי להלוויות של החברים מהגדוד או לביקורי תנחומים. והיום אני מבין ששם התחילה לראשונה לצוץ הפוסט טראומה". מה התחיל לצוץ אצלך? "כל מה שקרה באותה לחימה. אלפי כלי ארטילריה יורקים אש ומתיכים את חולות סיני, החברים מתרסקים בטנקים, ואנו חוזרים לגיא ההריגה בניסיונות נואשים לחלצם. חברים נהרגים לידי, קולות המוות והצרחות בקשר. חיילים מצרים מתרוצצים לי למרגלות הטנק, אני זורק עשרות רימונים, יורה בטירוף במקלע ובתותח, ועשרות גופות של מצרים מתעופפות סביבי ונדרסות תחת שרשראות הטנק. אלו מראות נוראיים שהנפש אינה יכולה לשאת והם נשארים בתוכך לנצח. הייתה תחושה נוראית כאשר הפנמתי שהגדוד כולו הושמד ורוב חבריי אינם בחיים, תחושה שנשארנו טנק בודד מול כל הצבא המצרי, ורק אנחנו מפרידים בין הצבא המצרי לתל אביב. היה שם כאוס מוחלט, ככה נראה הגיהינום". "איש במערכת אינו מבין מהי פוסט טראומה וכמה היא קשה. לא פעם אנשים מתייחסים לפצועי פוסט טראומה בזלזול, בלי להבין שהחבר'ה האלה היו בקרבות קשים, לחמו בחירוף נפש, חילצו פצועים תחת אש ותפקדו באומץ רב בזמן אמת" ←