Halochem_284_Digital

תשפ״א 2021 ספטמבר-אוקטובר הלוחם | 30 בדרך לעבודה, ברור שהייתי אמור לקבל פיצוי על אובדן כושר עבודה ועל הנזק. אני נשלחתי למלחמה על ידי המדינה, כדי להגן על גבולותיה, ונותנים לנו תחושה שאנחנו מנסים להתעשר. תגמול נצרך אינו מאפשר למשפחה לחיות בכבוד. גם מבחן ההכנסה נותן למדינה להכניס ידה לכיסם של הפגועים הקשים ביותר ולגזול את כספם הפרטי. זאת התאכזרות. אני מקווה שעכשיו יהיה סוף לעוול הנוראי הזה". היית בקשר עם הלומים אחרים לאורך כל השנים האלה? "רק בשנים האחרונות נוצר קשר. בבתי הלוחם וגם דרך המאבקים. לראות את החבר'ה הצעירים ובני משפחתם מדברים, זאת הייתה ההתחלה של השיקום לכולנו. התחלנו מפגשים בבתי הלוחם, כי רק פוסט טראומטים יכולים באמת להבין זה את זה. אני ממשיך להגיע לבית הלוחם באופן קבוע עם בתי, לבריכה ולפגוש חברים". בעקבות המקרה של איציק סעידיאן, אתהמאמין שהיחס לפצועי פוסטטראומה מתחיל אולי לעבור איזשהו שינוי? "המקרה של איציק קשה ביותר. פרופ' עמיחי לוי אמר שפוסט טראומה היא פציעה שאינה מפסיקה לדמם וגורמת לפגיעה רב- מערכתית, כך שכל בני המשפחה של הפצוע נפגעים. הבעיה האמיתית שאף אחד אינו באמת מבין מהי פציעת פוסט טראומה, וזו פציעה קשה ביותר. איציק צעק צעקה, שאף אחד לא הקשיב לה. הוא צעק: 'אין לי חבר אחד'. הבדידות וההדרה, עם הבעיות הכלכליות, גומרים את הלוחמים מבפנים. לאחרונה מתחיל שינוי מבורך: טיפולים וחונכים לילדים, טיפולים אלטרנטיביים, שינוי בגישה ועוד, אך הדרך עדיין ארוכה. יש ראשת אגף חדשה, עם לב ענקי ואוזן קשבת. אנחנו רואים שהיא עושה ככל יכולתה למען נכי צה"ל ולמען פצועי פוסט טראומה. אבל נראה שכמה ממקבלי ההחלטות עדיין לא הפנימו שיש לטפל בנכי צה"ל באהבה ולעטוף אותם בחמלה". יש מי שאומרים שנכים עושים הצגות כדי לקבל אחוזי נכות כפוסט טראומטים. "מעולם לא פגשתי מישהו שהתחזה לפוסט טראומטי, זה בלתי אפשרי, ובטח שקל שמהם 6,000- כאשר התגמול הוא כ אי אפשר להתקיים בכבוד. מי בכלל רוצה שלא לעבוד? אם אנחנו עם חפץ חיים, חובה על מדינת ישראל לבטח את לוחמיה בביטוח הטוב ביותר, עוד לפני שהיא שולחת אותם לשדה הקרב. היום אנחנו נאבקים על הכבוד העצמי, על הקיום ברווחה מינימלית וכדי שלא יהיו עוד מקרים כמו של איציק סעידיאן, שכולנו • מתפללים בכל יום להחלמתו". החיים בסרט מלחמה כל השנים לא ביקשת או קיבלת טיפול נפשי? עזרה כלשהי? "לא הכירו אז את המושג פוסט טראומה. רק פסיכיאטרית שהיא ידידת משפחה אמרה לי כל השנים שאני בפוסט טראומה קשה ודרבנה אותי ללכת ולתבוע את משרד הביטחון. אבל אני לא יכולתי. סיפרתי 1973 עוד בבית ההבראה בשנת לרופא המתקן שאיני ישן בלילות. נשלחתי לפסיכיאטר שכתב: 'הנ"ל סובל מתשישות קרב מאוחרת. ממליץ לטפל בו באופן שמרני עם וליום ולהמשיך לעקוב'. אבל אף אחד לא עקב". ניסית לעבור לגור במקום אחר כדי לראות אם זה משפר את המצב? "ניסיתי להשתקם, התחלתי ללמודפעמים רבות, אך בכל פעם הפוסט טראומה אינה מניחה. הגופות סביבי, החברים המרוסקים, איני מצליח להתרכז ונאלץ לפרוש. אפילו בחתונתי לא יכולתי להיות נוכח, ההמון סגר עליי, וביליתי את רוב החתונה סגור בחדר המלון. גם באירועים המשמעותיים בחייה של בתי לא יכולתי להשתתף והיא חוותה כל חייה את הטראומה שלי. לצערי גם לזה מתרגלים ולומדים לחיות מחוץ לחיים". איך אתה מרגיש היום? המראות עדיין חוזרים אליך? "כל כתבה בטלוויזיה, בעיתון, כל ריח, כל פיגוע עלולים לעורר שוב את הסיוטים. פצועי פוסט טראומה הם חסרי עור פסיכולוגי, חסרי הגנה, וכל רעש מקפיץ. לחצים, אפילו קטנים של היומיום, נהיים קשים. ואנו חשופים לכל לחץ, יכולים ללכת ברחוב ולשמוע יריות. ברור שאין יריות, אבל המלחמה נוכחת כל הזמן. התחושה היא כאילו כל החיים הם סרט מלחמה רע". פגיעה רב-מערכתית מלבד הפוסט טראומה והפציעה גם נפגעת כלכלית. אפשר לומר שאתה נפגע כפול ומשולש? "אכן, בגלל הפציעה המוכרת שלי הגעתי לפשיטת רגל ונותרתי חסר כל. היחידים שהתגייסו לעזרתי הם החברים מהצבא והמשפחה. אנשים אינם מבינים את המחיר הכלכלי שהלוחמים ובני משפחתם שילמו ומשלמים. אם הייתי נפצע בתאונת דרכים "המראות נוראיים, הנפש אינה יכולה לשאתם והם נשארים בתוכך לנצח. הייתה תחושה נוראית כאשר הפנמתי שהגדוד כולו הושמד ורוב חבריי אינם בחיים, תחושה שנשארנו טנק בודד מול כל הצבא המצרי, ורק אנחנו מפרידים בין הצבא המצרי לתל אביב" לחיות מחוץ לחיים | הלוחם רוזנברגר בתקופת השירות הצבאי. צילום: אלבום משפחתי