Halohem286

תשפ״ב 2022 ינואר-פברואר הלוחם | 26 ה רגעים האחרונים של ברוך דנבר ,1941 עם אביו, אהרון, היו בחורף בעיר יאסי ברומניה, שבה נולד ואותו יום 11 וגדל. הוא היה בן קר, תחת הכיבוש הנאצי במלחמת העולם השנייה, חקוק היטב בזיכרונו. ז'נדרמים רומנים הגיעו לביתם, הוציאו את האב החוצה בכוח, והובילו אותו למשאית. מאז לא ראה דנבר את אביו. הוא נלקח עם עוד גברים יהודים לבית העלמין המקומי, שם ירו בהם למוות מול בורות פתוחים והשליכו את הגופות פנימה. חלפו שבע הוא חייל במשטרת 18- שנים, וברוך בן ה היישובים הבריטית בארץ ישראל. הוא ושבעה מחבריו נוסעים ברכב משוריין וכנופייה סורית של קאוקג'י מתקיפה אותם בדרך מקיבוץ חניתה לקיבוץ יחיעם הנצור בגליל המערבי. כמה מהלוחמים נהרגים מיד, השאר נפצעים קשה. ברוך סופג ארבעה כדורים, שניים בחזה, מאבד כמות רצינית של דם ושוכב מעורפל הכרה מאחורי סלע גדול, מתפלל שכוח החילוץ יגיע מהר. "פתאום אני מתחיל לחלום", נזכר ברוך. "בחלום אני רואה את אבא שלי, זכרו לברכה, נמצא איתי, מביט בי ושומר עליי. אז גברה אצלי האמונה שאצא מהסיטואציה בחיים, וזה מה שקרה". וכוחו של אביו לשמור 92 ברוך דנבר בן ולהגן עליו מלווה אותו עד היום. לאחר רצח האב נאלצו ברוך, אימו ושלושת אחיו ואחיותיו לעזוב את ביתם ולעבור אל מחוץ לעיר, למקום שהיה מעין גטו של יהודי האזור. שם נשאר עד שפעילים מארץ ישראל העבירו אותו ועוד כמה צעירים לחווה מרוחקת שהייתה שייכת למשפחה ברוך דנבר היה ילד במלחמת העולם השנייה, עלה ארצה בספינת מעפילים ונפצע במלחמת העצמאות. עם ותק של יותר משבעים שנה כפצוע, הוא יודע טוב מאוד איך לחיות וליהנות בני אדם צילום | דודו לוי רייך מאת עם חיוך יהודית. בחווה לימדו אותם להחזיק משק ,1945- חקלאי. לקראת סיום המלחמה, ב יצאה קבוצת הצעירים למסע לארץ ישראל, דרך יוגוסלביה וצפון איטליה. "הבריטים ידעו שאנחנו בדרך לישראל והודיעו שהם עוצרים את הספינה ואותנו", הוא משחזר. "אבל אנחנו החזרנו מלחמה, עשינו שביתה וגם מהומות, כי ידענו שהם זוממים להשיט אותנו למחנה מעצר בקפריסין. בסוף הם השתכנעו ונתנו לנו לשוט לנמל חיפה ואפילו להיכנס לארץ עם סרטיפיקטים בריטיים". בני הנוער ירדו מהספינה ופוזרו ברחבי עבר להתגורר אצל 16- הארץ. ברוך בן ה משפחה בחדרה, ומשם המשיך לקיבוץ דגניה ב' ולקריית ענבים. לוחמי ההגנה גייסו אותו וכמה צעירים נוספים למשטרת היישובים הבריטית. הם קיבלו מדים של שוטרים בריטים, כובעים אוסטרליים וכדומה. "לי נתנו רובה איטלקי שהיה גבוה יותר ממני וכדורים, אבל לא עשו לי שום הדרכה עליו. המשימה שלי הייתה לפטרל בתחנת הרכבת בחדרה ולשמור שאנשי האצ"ל והלח"י לא יפוצצו את הרכבת או את התחנה. לילה אחד, מרוב פחד יריתי כדור לעבר דמויות שחשבתי שראיתי בחושך, והתברר שהוא פגע במחנה סמוך של הצבא הבריטי וגרם להפסקת חשמל. שפטו אותי, נתנו לי קנס והעבירו אותי לגזרת נהריה והגליל המערבי, שהייתה חמה ומדממת". כניסה למארב קטלני זמן קצר לאחר ההכרזה באו"ם על הקמת מדינת ישראל ותחילת מלחמת העצמאות, הוצב ברוך בקיבוץ חניתה על גבול הצפון. עליו ועל חבריו הוטלה המשימה לשמור על הקיבוץ מפני מתקפות של פורעים ערבים, וללוות שיירות אספקה אל קיבוץ יחיעם השכן והנצור. הם קיבלו משוריין, שעד היום מוצב בקיבוץ חניתה כאנדרטה, ואיתו היו חוצים את הכפרים הערביים ,1948 בינואר 20 בדרך. הכול הלך חלק עד היום שבו נקלעו למארב הקטלני. "הפורעים הניחו מחסום אבנים על הכביש באחד הכפרים, וברגע שהמשוריין עלה עליו, הוא נתקע. באותו רגע התחיל עלינו ירי רצוף מהרכס למעלה, צרורות ורימונים. ארבעה חבר'ה נהרגו מיד, ואלו שנותרו ניסו להימלט מהמשוריין לתחנת קמח ישנה בקרבת מקום, מתוך תקווה ששם הם יהיו בטוחים יותר. אני חטפתי ארבעה כדורים - שניים בחזה, אחד בכף הרגל ואחד בירך, שהפיל אותי. נשכבתי על הגב מאחורי סלע כדי להגן על הראש שלי, ושם גם חלמתי על אבא שלי. מאוחר יותר