Halohem286

תשפ״ב 2022 ינואר-פברואר הלוחם | 28 נתקל באבסורד ראשון מתוך רבים עימם התמודדו פצועי מלחמת העצמאות. "בכל מקום שהגעתי לחפש עבודה, שאלו אם יש לי תעודת שחרור מהצבא. וכשראו שאני מוגדר ככושר לא קרבי, לא רצו אותי. באף מקום לא שאלו אותי מה קרה, הספיק להם כדי לדחות אותי, ובעצם 97 שאין לי פרופיל את כל מי שחיפש אז עבודה. הייתי פגוע ומאוכזב. בלית ברירה התגייסתי למשטרה, כי שם לא שאלו שאלות, אבל ראיתי שהם מסרבים לבקשתי לקבל קידום ולצאת לקורס קצינים, התפטרתי ויצאתי לחיים". שבע שנים לאחר פציעתו הקשה, ברוך עדיין לא הוכר כנכה צה"ל. הוא התייצב לראשונה בחייו בפני ועדה רפואית של משרד הביטחון, אך היעלמותו של התיק הרפואי הקשתה על התקדמות כלשהי. היעדר התיק ילווה אותו לאורך כל מפגשיו העתידיים והטעונים עם ועדות רפואיות של משרד הביטחון. "בוועדה ביפו שאלו אותי מה לכתוב, ועניתי להם 'כל סוג בריאות שיוכלו לקבל אותי לעבודה'. אחרי הכול, הייתי צריך 20 לפרנס אישה ושתי בנות. אז הם כתבו אחוז. 80 אחוז, למרות שהייתי יכול לקבל בהמשך השנים כבר לקחתי מולם עורך דין, אחוז נכות, שגם זה 40- שעזר לי לעלות ל רחוק מהמצב האמיתי שלי. היו אז כאלה שהראש שלהם עבד אחרת, שברו חלונות, הפכו שולחנות, הרביצו לרופאים וקיבלו את מה שרצו". רישיון לכל מה שזז ארגון נכי צה"ל היה אז ארגון צעיר, ושכן במשרד קטן בתחנה המרכזית. ברוך נרשם, אך מיעט לבקר בארגון, כי חיפש עבודה ולא אחוזי נכות. בשלב מסוים סידר לו חבר עבודה עם קביעות בסולל בונה, ושם עבד . "אחרי 1986 עד יציאתו לפנסיה בשנת מלחמת ששת הימים, עבדתי בסיני עשר שנים רצופות בסלילת כבישים לתעלת סואץ", הוא נזכר, "זו הייתה תקופה של עבודה קשה, אבל גם של חופש. כשיצאתי לפנסיה החלטתי לארגן לעצמי מקור הכנסה נוסף שקשור כמובן לכך שאני חולה הגה. הצטרפתי להגרלת מספרים למוניות, זכיתי במספר ועבדתי כנהג של עצמי. בשלב הזה כבר היה לי רישיון לכל מה שזז - מונית, אוטובוס, סמי־טריילר, ציוד מכני כבד ועוד. כמה שנים אחר כך, היה הרצח של נהג המונית דרק רוט, אשתי אמרה לי 'די, זה מסוכן מדי'. מכרתי את המונית והשכרתי את המספר". ברוך חבר בארגון נכי צה"ל מתחילת שנות החמישים, וכשנפתח בית הלוחם הוא היה בין ראשוני 1974 תל אביב בשנת הנרשמים, ומאז הוא שם. "הייתי הולך לבריכה עם האישה והבנות, ובמשך תקופה גם לחדר הכושר. עכשיו יש לי בעיות עם הרגליים והגב, אז אני מעמיס את הקלנועית על האוטו ומסתובב איפה שאני רוצה. פעם ביקשתי לצאת לטיפולים בים המלח, אבל דחו אותי בגלל אחוזי נכות". לאחר כל מה שעברת, מה אתה מרגיש שהכי חשוב לך היום בחיים? "אני צריך בריאות, קודם כל. אני מאוד מאוכזב ממשרד הביטחון, שלא נתנו לי מעולם את מה שהגיע לי באמת. אני מסתובב חיים שלמים עם ריאה אחת שמתפקדת, וזה לא מספיק להם. עצם העובדה שאני צריך לגשת אליהם בכל פעם עם עורך דין, מדברת בעד עצמה". "הייתי צריך לפרנס אישה אחוז נכות, 20 ושתי בנות. כתבו למרות שהייתי יכול לקבל אחוז. בהמשך עורך דין עזר 80 אחוז, שגם זה 40- לי לעלות ל רחוק מהמצב האמיתי שלי. היו אז כאלה שהראש שלהם עבד אחרת, שברו חלונות, הפכו שולחנות, הרביצו לרופאים וקיבלו את מה שרצו" ואיך אתה עם ארגון נכי צה"ל? "בסדר גמור. לא מזמן היו"ר, עידן קלימן, ראה אותי מתאמן בבריכה של בית הלוחם, והתלהב מהקעקועים שעשיתי לעצמי על הזרועות. אחד של אשתי המנוחה, אחד של הכלב האהוב שלנו ואחד של אריה. , הוא כמעט 92 כשסיפרתי לו שאני בן התעלף ושאל אותי מה הסוד שלי". ומה אמרת לו? "גנטיקה ועבודה קשה, זה נותן הרבה בריאות. לא לשבת רגל על רגל. זה מה שעשיתי כל השנים. עבדתי על סמי־ טריילרים, העמסתי טונות של שקי מלט כל יום, סללתי כבישים. עם זאת, אין לי עדיין את ההכרה הראויה כנכה צה"ל. כלום. נאדה, לא עובדת סוציאלית ואפילו לא עזרה בבית. אני מבשל לבד ומתפקד, תודה לאל, הרבה גם בעזרת הבנות והנכדים. אם תשאל אותי, בוועדות הרפואיות צריכים לשבת רק רופאים שנפצעו בעבר ויודעים מה עובר על לוחם אחרי פציעה. וכדאי גם שיהיו שם רק רופאים שלא מקבלים משכורת • ממשרד הביטחון". ברוך עם חיוך | הלוחם