Halohem286

תשפ״ב 2022 ינואר-פברואר הלוחם | 48 מעיין היצירה | הלוחם ציירת ופסלת מירבל אופנהיימר. הפציעה מונחת במקומה והיא אוהבת לחיות ואוהבת לצייר מי אני , ציירת ופסלת, 71 מירבל אופנהיימר, בת גרה בתל אביב. גרושה, אימא לשני בנים, סבתא לארבעה נכדים. אמנות פוסט היי־טק "כל חיי עבדתי בהיי־טק. הייתה לי חברה לפיתוח תוכנה. לא היו אז אקזיטים, הייתה פרנסה בסדר וזהו. העבודה הייתה מהבוקר עד הלילה. סוג של אסקפיזם. כל בן אדם משקיע את עצמו במשהו, ואני עבדתי. לא שמתי לב לנכות ולא התייחסתי לזה שאני נכה. האמנות הייתה תחביב. שנה וסגרתי 13 מאז שהפסקתי לעבוד לפני את החברה, החלטתי שציור נראה לי, וראיתי כי טוב. האמנות וגם ספורט העסיקו אותי מאוד ושוב לא היה לי זמן לחשוב על הנכות". נשמע כמו דיסקוטק "נפצעתי במלחמה. הייתי קצינת ח"ן , בגזרה הצפונית של תעלת 19 צעירה, בת סואץ במקום שנקרא בלוזה. נשמע כמו שם של דיסקוטק, אבל במלחמת ההתשה האזור סבל מהפצצות רבות. הייתה אזעקה בלילה, רצתי אל הבנות שהייתי אחראית עליהן, ועפתי לשוחה. ריסקתי את הקרסול. לא היה אפשר לפנות אותי, כי פחדו 48 מפלישה של המצרים ופינו אותי רק שעות לאחר הפציעה. פינו אותי במטוס דרור קטן, בשלבים, היה לא סימפטי והייתי על מורפיום כל הזמן. הגעתי לבית החולים מאוחר מדי, לא היה אפשר לתקן את השברים, ועשו כמיטב יכולתם. הייתי הרבה זמן בגבס, גם חזרתי לבסיס עם גבס. היום אני עושה הכול. לא רואים עליי את הנכות. אני צולעת קצת והסבל העיקרי הוא כאבים כל הזמן. אבל אני מצפצפת ומשתדלת ליהנות מהחיים". לצייר דברים טובים "אני מציירת בשמן על בד. ציירתי הרבה עבודות לנכדים שלי. המורה הראשון שלי לציור אמר לי דבר שלקחתי לתשומת ליבי ואני מיישמת עד היום. ניסיתי לצייר ים מלוכלך, עם בקבוקים ושקיות, והוא אמר 'עזבי, אל תתעסקי'. ובאמת הלקח שלי היה לא לצייר דברים קשים, לצייר דווקא את הדברים הטובים. אפשר להיות ייחודי וגם נחמד ושמח. אני אוהבת לצייר אנשים, כי אני אוהבת אנשים. אני עובדת הרבה לפי תצלומים. ולתוך התצלום אני מכניסה את עצמי, את הרגש ואת ההבעות בציור. הציור הוא לא אחד לאחד בדיוק, כי אני מכניסה גם את עצמי פנימה. בציורים עם אנשים ההתייחסות שלי היא באמת מאוד אישית ומיוחדת". רגשי וחווייתי "הכול נובע מחוויות אישיות שלי. בתקופת הקורונה, לדוגמה, הייתי נפגשת עם חברות בגינה והיינו יושבות ליד שולחן. ובאו לשם עורבים. ציירתי אותם. בחרתי להוציא את המסכה שהייתה מונחת בצד. כל ציור נובע מתוך משהו. אני מאוד אוהבת את הים ולפחות שלוש פעמים בשבוע צועדת בים, אז הרבה ציורים כוללים את הים. הכול מאוד רגשי וכל ציור מראה דברים שאהבתי, שאני אוהבת ושנגעו בי. הייתי בהודו כמה פעמים וציירתי דמויות שראיתי. הציורים ממש מעוררים מחדש את החוויה". תמונות בתערוכה "העבודות שלי מתקבלות היטב. אנשים מתפעלים מההיבט המציאותי וגם מבחינים בחלק האישי של התמונה. ואני מרוצה. היו שנים שהייתי ביקורתית יותר לעבודות וגנזתי, אבל יום אחד אמרתי, אם זה נראה טוב, זה בסדר. והוצאתי החוצה לעולם את התמונות. השתתפתי בתערוכות מטעם הארגון ביום ההוקרה, במשרד התרבות, בכנסת. ולשמחתי קיבלתי מחמאות ועבודות שלי גם נמכרו". הפוסט יושב בצד "מעולם לא ישבתי בבית וחשבתי כואב לי פה וכואב לי שם. יש תקופות טובות ורעות מבחינת הכאבים, אז יש כדורים. החוכמה היא לעסוק בדברים אחרים ואז הכול נסבל ונינוח. בעבר רעש של מטוסי קרב היה עושה לי צרות, אבל לשמחתי המטוסים החדשים עושים רעש אחר. גם יש לי תמונות שחוזרות. של חיילים שנהרגו וראיתי במפקדת החטיבה. אני לא יכולה להגיד שאני לא פוסט טראומטית, אבל לא טיפלתי ואני גם לא אטפל. אני לא יכולה לחטט בזה. הפצע איכשהו הגליד והחיים מלאים. אני מתעניינת גם בטכנולוגיה, פוליטיקה, היסטוריה. הזמן מאוד מתמלא והפוסט נדחק הצידה". סנטימטר 110 x 80 , , שמן על בד 2014 , ללא כותרת