halochem 288

37 | הלוחם תשפ״ב 2022 יולי-אוגוסט פנימה וראיתי את ארבעת הטנקים עולים בלהבה, עולים באוויר. יצאנו מהזחל אני ודרור, זיכרונו לברכה, ורצנו לכיוון הטנקים, לראות מה קרה, לעזור. כולם נהרגו במקום, מי שהיה חי זה קהלני, הוצאנו אותו, כיבינו אותו וזהו. אז חטפנו שלושה פגזים, אחד בדלת, אחד קדימה ואחד מאחורה. אני נפצעתי קשה, דרור נהרג. עפתי באוויר, והבנתי שכבר אין לי רגל". "ההבדל ביני לבין חבריי, דוד אלפנדרי: שהם נפצעו צעירים. לא אישה, לא ילדים, לא בית, אפילו לא עבדו במשהו משמעותי. ,32 הם יצאו פצועים לחיים. אני הייתי בן נשוי עם שני ילדים, מנהל משאבי אנוש באוצר, באגף המכס והבלו. הייתי מבוסס, ולא שזה עשה את החיים יותר קלים. לאחר שנפצעתי שכב לידי מישהו מהאוצר שהיה חובש, והוא עצר לי את הדם. ירדנו לכביש ובמקרה עבר קומנדקר שהוריד אותנו לתאג"ד. קרעו ממני את הבגדים עם מספריים. הייתי המנותח הראשון בהדסה והצילו אותי". .7 "שירתי בשריון בחטיבה אהרון שילה: . בלילה 4 הייתי במילואים, מסופח לחטיבה של היום השני הורידו אותנו מההרים שליד ראש העין לכיוון לטרון. חבר שלי הגיע אליי ואמר 'אהרון, תסתכל בשדה, יש לי חששות שיש שם משהו'. ירדתי לשדה, היה לי סך הכול רובה אחד, ולא היו אחרים לידי. החיטה הייתה בגובה של בן אדם, ואני רואה איזו תנועה בחיטה. דרכתי את הנשק והתחלתי לירות. פתאום קם אליי אחד, אפריקני ענקי, מהקומנדו של חוסיין שהיו בו לוחמים סודנים. לקחתי ממנו את הנשק, וזה מה שהציל אותי. העברתי אותו אחורה בתור שבוי ואז התחיל קרב פנים אל פנים שבמהלכו נפצעתי". היינו גיבורים לאחר הפציעה, אילו תחושות היו לכם בזמן האשפוז בבית החולים, ובהמשך בשיקום ובבית? איך הייתה ההתייחסות לפצועי ששת הימים, מלחמה שכולה תהילה וחגיגות וניצחון? "המשפחה והחברים ניסים ברדה: התייחסו אלינו נהדר. כל הזמן עזרו, ביקרו. הייתה חברותא והיחס היה מצוין. בשביל החברים הייתי גיבור והיו מסתכלים עליי, שאל 1968- איך התמודדתי עם הפציעה. ב אותי גורודיש אם אני רוצה להמשיך להיות בקבע. אמרתי שכן, כי השיקום לא נראה לי הגיוני ולא נראה לי נכון ואמרתי שאני מעדיף להיות בצבא ולשרת. קטוע רגל, שירתי עוד שנה וחצי במחנה נפח". "הייתה אמפטיה ענקית יהודה רז: לפצועים ולחיילים. על אף שהיה לי חופש חצי שנה, ביקשתי לחזור לעבודה בבנק לשעתיים ביום. הייתי מגיע וכולם דואגים לי, נותנים לי לשתות, לאכול. בחורף הייתי מגיע רטוב לגמרי, כי היה מרחק מתחנת האוטובוס, היו עוטפים אותי, מייבשים אותי. הייתה אווירה חברית משפחתית נהדרת. הייתי מאושפז שלושה חודשים וחצי בבית חולים ולאורך כל התקופה הבוס שלי, מנהל הסניף, היה מגיע פעם בשבוע עם המשפחה שלי באוטו שלו. מביא אותם ומחזיר אותם". "האווירה בארץ הייתה תומכת חיה שרון: ובבית החולים הייתה ממש חגיגה. הגיעו המון אמנים, מתנדבים. שכבתי על הגב, בלי יכולת לזוז, והוציאו אותנו עם המיטות לדשא של בית החולים. אימצו אותי נער ונערה וטיפלו בי. מאז יצא כל יום רכב מהיחידה שאסף מביתנו את הוריי ואת המבקרים. הייתי שנה שלמה בגבס, עברתי ניתוח מורכב עם שלוש חוליות שבורות". אתם חושבים שהדימוי המזהיר של ששת הימים נותר על כנו עד ימינו? כמלחמה הירואית, ניסית, חד פעמית? "לדעתי ההירואיקה הזאת חיה שרון: שנקראת מלחמת ששת הימים נשארה ← "חרה לי איך שהתייחסו אליי בוועדות הרפואיות, אהרון שילה: כאילו אני אחד שבא לגנוב. אני עד היום לא שוכח איך הסתכלה עליי מנהלת שנכנסתי אליה, ואמרה לי, 'יש לך ככה וככה אחוז, אז לא מגיע לך'. בגלל החצי אחוז הזה לא מגיע לי? לא שאני היום צריך את הכסף, אני צריך את היחס"