Halochem_289_Digital

תשפ״ג 2022 ספטמבר-אוקטובר הלוחם | 24 רואה למרחקים ארוכים ומאז הספיק להקים משפחה, 19 התעוור בגיל 85- משה וייס בן ה לקדם את תחום כלבי הנחייה, להיות ספורטאי פעיל ולעבוד כמעסה רפואי. בכל מצב בחיים, הוא בוחר לעבוד עם מה שיש בני אדם צילום | דודו לוי רייך מאת ק צינת הקישור של חטיבת הצנחנים מגיעה מדי שנה לביתו של משה , בשכונת רמת אביב 85- וייס בן ה בתל אביב, כדי לברר שהכול בסדר איתו. באותה הזדמנות היא גם נותנת לו את ההזמנה לטקס הזיכרון המסורתי באנדרטת הצנחנים. באחד הביקורים האחרונים הפתיע וייס אותה ואת הנוכחים והכריז: "אני חושב שמגיעה לי כומתה אדומה, בזמנו לא הייתה לנו כומתה כזו". משפט יוצא דופן ממי שנפצע קשה ואיבד את מאור עיניו בקרב שנה, ואז השאיר מאחוריו 66 , לפני 19 בגיל את כל העניינים הצבאיים ופתח בחיים חדשים ושונים לגמרי. "מכאן, העניין התחיל להתגלגל", משחזר וייס את מה שהתרחש בעקבות בקשתו הצנועה. "יונתן, אחד המלווים שלי, הביא לי כומתה אדומה ומאז היא פה. אפילו הצטלמתי איתה. באותה הזדמנות גם , לסגור 85 החלטתי שזה רעיון טוב, בגיל מעגל ולחשוף את הסיפור שלי". ואכן, למוישל'ה וייס יש סיפור חיים. הילד שהסתתר באירופה בזמן השואה נפצע ואיבד את הראייה בפשיטה על עמדה של הצבא הירדני. לאורך השנים הוא מעורב בסיוע לעיוורים בתחומים של כלבי נחייה, רכיבה על אופניים זוגיים, פיזיותרפיה, שחייה וכדור שער. "אבא לא דיבר כל השנים על מה שעבר עליו, כי הוא לא אוהב לעשות מעצמו עניין", . "הוא תמיד היה 62 מגלה בנו הבכור, בועז, בן כזה. הוא למשל לא סיפר לנו שהוא קיבל את עיטור העוז על חלקו בפעולת התגמול . את הצל"ששלו 1956 שבה הוא נפצע בשנת גיליתי במקרה בתור ילד. היום בטח זה היה כתוב בכל מקום. אבא לא התעניין במורשת הקרב של עצמו אלא בחייו העשירים והעמוסים. רק עכשיו הוא פותח את הפה, אולי בזכות הנכדות שלו". "אני לא מרצה ומי שמכירים אותי יודעים שאני לא דברן גדול", סוגר וייס את הנקודה. "ביקשו ממני פעם לשאת דברים באחד מטקסי הזיכרון, אז עליתי לדוכן והתחלתי לבכות. אני מתרגש. השכנים שלי רצו להציע את השם שלי לרשימת מדליקי המשואות ביום העצמאות, אמרתי להם 'לא, תודה'. אני אתעלף על המקום שמה". מהשואה למלחמה 1937 מוישל'ה וייס נולד בבלגיה בשנת להורים שהיגרו ממזרח אירופה. אבי המשפחה ברנט היה איש עסקים שנולד כנראה בצ'כיה, האם לובה גדלה בעיירה על גבול אוקראינה-רומניה. בפרוץ המלחמה נשלחו מוישל'ה ואחיו הצעיר מבריסל להסתתר בכפר בלגי קטן, במסווה של ילדים נוצרים. האב ניסה להגיע לספרד כדי להצטרף לצבא הצ'כי החופשי אבל הנאצים תפסו אותו ושלחו אותו למחנה ההשמדה אושוויץ, משם כבר לא חזר. כל אותה תקופה נשארה האימא לובה בבריסל, ועבדה כעוזרת בית אצל משפחה אמריקאית. לאחר המלחמה שכרה דירה בעיר לה ולשני הילדים שחזרו מהכפר, ובה . בשנת 12 חיו עד שמוישל'ה הגיע לגיל נוצר קשר עם שליחי עליית הנוער של 1949 מדינת היהודים החדשה. מוישל'ה ואחיו הצעיר נשלחו לארץ והאם נשארה לסדר את העזיבה והצטרפה אליהם כעבור כמה שנים. לאחר שנדד בין כמה קיבוצים הצטרף לחברת הילדים שהוקמה 14- מוישל'ה בן ה בקיבוץ רוחמה בדרום. הוא ועוד כשלושים צעירים וצעירות מחברת הנוער התגייסו לחטיבת הצנחנים כגרעין נח"ל. לאחר טירונות, אימונים, קורס צניחה וקורס מ"כים, נשלחו חיילי הגדוד לפעולת התגמול הראשונה שלהם: תקיפה של מחנה צבאי מצרי בקסיימה שליד בארותיים שבנגב. מהמחנה יצאו מחבלים שהציקו ליישובים ישראליים בסביבה. בסופו של דבר הסתיימה הפעולה בירי לעבר המחנה המצרי ובאפס נפגעים לשני הצדדים. , קצת לפני 1956 מאוחר יותר באוקטובר מלחמת סיני וחצי שנה בלבד לפני השחרור, יצאו וייס וחבריו לפעולת תגמול נוספת שלימים תיקרא מבצע לולב, פעולה אשר שינתה את חייו לעד. "זו הייתה תקופת הפדאיון ואחרי שהם פגעו בחקלאי שעבד את השדה שלו באזור ראשון לציון, הוחלט על פעולת תגמול שתהרוס כמה מוצבים וכן את תחנת המשטרה של הלגיון הירדני בכפר חוסאן ליד ירושלים", משחזר וייס את הלילה ההוא. "אבל הפעולה הסתבכה כבר מההתחלה, הצנחנים שהיו איתנו חטפו אש ועשרה נהרגו. אז רפאל איתן, רפול המפורסם, שלימים יהיה הרמטכ"ל, פוצץ עם בונגלור את הגדר של המוצב הגדול ליד הגבול וכולנו הסתערנו על התעלות". במהלך ההסתערות נפצע וייס פעמיים. בפעם הראשונה הוא חטף רסיס רציני בחזה. הוא המשיך לרוץ ונפל לידו פגז ← וייס במשחק כדור שער. צילום: אלבום משפחתי