Halochem_289_Digital

תשפ״ג 2022 ספטמבר-אוקטובר הלוחם | 26 או רימון שחדר לראשו, ניתק את עצב הראייה ונטרל אותו לגמרי. הוא פונה במצב קשה לבית החולים הדסה בירושלים, נותח, יצא מכלל סכנה, ופתח את החלק השני והלא פחות דרמטי של חייו. פעמיים רוחמה שישה חודשים שכב וייס בבית החולים הדסה - עיוור, ללא משפחה ועם פציעות קשות נוספות בריאות וברגל. כל אותה תקופה הוא זכה לביקורים ולטיפול מסור של חברים מקיבוץ רוחמה. לאחר האשפוז חזר לקיבוץ בניסיון לארגן את חייו. "השנה ובקיבוץ לא ידעו מה לעשות עם 1957 הייתה חבר עיוור ולאיזו עבודה יצרנית הוא יכול להתאים", הוא נזכר בחיוך. אז מה הם עשו? "באותה תקופה הקימו בקיבוץ את מפעל מברשות רוחמה, אז שלחו אותי לירושלים ללמוד להכין מברשות תקרה עם מוט ארוך, שהיו אז משהו חדש. אחרי זמן קצר הכרתי שם את אשתי המנוחה, שגם לה קוראים רוחמה והיא ממשפחת אבוטבול הירושלמית. צירוף מקרים, לא רק משום שאלו אותם שמות, אלא כי גם אבא שלה היה עיוור. היא עבדה כגננת ובהמשך גם כמגיהה של ספרים והמזכירה של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל. אישה משכילה, מיוחדת ואמיצה שבחרה לחיות חיים שלמים ומלאים עם גבר עיוור כמוני". נולד בנם הבכור בקיבוץ, 1960 בשנת אבל לווייס ולרוחמה היה ברור שהגיע הזמן לעזוב ולעבור לתל אביב, שבה ייוולדו בעתיד שתי בנות. המשפחה הצעירה עברה לגור בשכונת רמת אביב שזה עתה נבנתה. וייס, שבשלב זה כבר נעזר בכלב נחייה לעיוורים, הפך בהמשך גם לאחת הדמויות המוכרות והפעילות בתחום. "את כלב הנחייה הראשון קיבלתי ממרכז שפעל אז בקריית חיים, ושם גם התחלתי לקבל הדרכה ראשונית על אילוף כלבים. לוקח זמן והרבה תרגולים להתאים את עצמך לכלב ואת הכלב אליך. נבחרתי ליו"ר אגודת העיוורים הנעזרים בכלבי נחייה, והייתי גם מעורב בהקמת בית הספר הראשון בארץ לכלבי נחייה, משהו שלא היה עד אז בישראל". נשמע סיפור לא פשוט ולא זול. "היו לנו באותן שנים קשרים עם פעילים בתחום העיוורים באנגליה ובארצות הברית. ביקשנו מהם לעזור לנו והם התגייסו. שלחנו את אחד האנשים שלנו להשתלמות בארצות הברית, והוא חזר והקים את בית הספר הראשון לאילוף כלבים בקיבוץ גבעת חיים. בהמשך, הקמנו מכלאה עם מאלף וגם זכינו לסיועו של תורם נדיב מארצות הברית. מאז, עבר בית הספר כמה מקומות אלף 20- והוא ממשיך להעניק שירות ל עיוורים החיים כיום בישראל". פיזיותרפיה בפריז ותיקי העיוורים בישראל זוכרים היטב את וייס גם כספורטאי בולט ופעיל מאוד עד גיל שבעים, בתחומי שחייה וכדור-שער, שייצג את ישראל ואת ארגון נכי צה"ל בתחרויות, באליפויות בחו"ל ובמשחקים הפאראלימפיים. אחרים זוכרים אותו כאיש שהביא לארץ את תחום האופניים הזוגיים לעיוורים, עליהם רכב במשך שנים רבות עם בני זוג קבועים. אנשים רבים נוספים, לא בהכרח נכים, זוכרים אותו גם כפיזיותרפיסט מומחה בעיסויים רפואיים, אשר עזר להם לשקם את גופם ואת חייהם. הפנייה לפיזיותרפיה קרתה בעקבות מפגש שלו עם גדי סקורניק, בזמנו אלוף הארץ בג'ודו ומראשוני המעסים הרפואיים בישראל שעבד באותן שנים במלון שרתון. "גדי גילה שבצרפת יש מדיניות מוסדרת לפיה במסגרת השיקום שולחים עיוורים ללמוד פיזיותרפיה, ורק בפריז היו באותה תקופה שלושה בתי ספר בתחום", מספר וייס, "משום שאני יליד בלגיה ודובר צרפתית, ארזנו כל המשפחה ונסענו לפריז לשלוש שנות לימודים. חזרתי והציעו לי במשרד הביטחון לחלק את זמני בין עבודה כמעסה רפואי במחלקת השיקום של תל השומר, לבין הדרכה של עיוורים שרוצים ללמוד פיזיותרפיה בארץ. אמרו לי 'תעבוד חצי שנה בשיקום וחצי שנה תשב בבית הספר ותגיד לנו איך ללמד עיוורים עיסוי'. אני כבר ידעתי מראש שהתשובה שלי תהיה כן. קיבלתי קביעות ועד הפרישה לפנסיה עבדתי כמעסה רפואי". "אבא היה המומחה בה"א הידיעה בשיקום כפות ידיים", מוסיף הבן בועז, "עד היום אנשים שזוכרים את אבא עוצרים אותנו ברחוב, מושיטים לו את היד ושואלים אותו 'מוישל'ה, אתה מזהה לפי כף היד מי אני?' ואני יכול להעיד שלא פעם ולא פעמיים אבא אכן זוכר ומזהה את המטופל לפי כף היד". אופטימיות ואהבה לאורך השנים המשיך וייס להגיע באופן קבוע לבית הלוחם בשכונת אפקה, וגם שם בלט במעורבותו בפעילויות החברתיות והספורטיביות. בעשור האחרון הוא הוריד הילוך, בשל הגיל וגם בעקבות פטירתה של הרעיה האהובה, רוחמה, לאחר שנים ארוכות שבהן התמודדה עם אלצהיימר. "רוחמה אושפזה וביקרתי אותה יום יום, במשך חמש שנים, חוץ מפעם אחת שהחמצתי כי עברתי ניתוח לב פתוח", נזכר וייס בעצב. "העיקר לא להשאיר אותה לבד. פעם אמרו לי 'למה אתה ממשיך לבוא? היא בכל מקרה לא יודעת מי אתה'. אז אמרתי להם 'כן, אבל אני יודע מי היא'. רוחמה הייתה זאת שאחרי הפציעה קירבה את האנשים אליי". רגע לפני שאנחנו נפרדים, אני מנסה לברר אצל מוישל'ה מה הסוד של האופטימיות הבלתי נלאית שלו, בטח לאור פציעתו הקשה. הוא לא מהסס וממהר להסביר: "אף פעם לא נכנסתי לדיכאון ולמרה שחורה בגלל מה שקרה לי. לא מהמלחמה שתפסה אותי כפעוט בן ארבע, לא מהפרידה מההורים והמוות של אבא, לא מהחיים כנער בודד בקיבוץ ולא מהמכה של הפציעה. כמובן הייתי רוצה לחזור ולראות בעיניים, אבל מעולם לא חשבתי על זה יותר מדי. חייתי חיים שלמים בלי להתלונן ובלי • להתבכיין, זה הכול". "הציעו לי במשרד הביטחון לחלק את זמני בין עבודה כמעסה רפואי במחלקת השיקום של תל השומר, לבין הדרכה של עיוורים שרוצים ללמוד פיזיותרפיה בארץ. כבר ידעתי מראש שהתשובה שלי תהיה כן. עד הפרישה לפנסיה עבדתי כמעסה רפואי" רואה למרחקים ארוכים | הלוחם