Halochem_289_Digital

39 | הלוחם תשפ״ג 2022 ספטמבר-אוקטובר מעיין היצירה | הלוחם פסל בני צבר. הדמויות והחיות שהוא יוצר מלאות שמחת חיים, בדיוק כמוהו צילום: מירי צבר מי אני בני צבר, פסל, בן שבעים, גר בגן יבנה. נשוי, אב לארבעה, סבא לשישה. מה שעולה בדמיון "נפצעתי בגיל עשרים במלחמת יום הכיפורים בקרבות ליד העיר סואץ. שירתי עוד שלושים שנה והשתחררתי בדרגת סגן אלוף. העיוורון היה תהליך מתמשך. יש לי רסיסים במרכז הראייה ולאט לאט הם ניתקו את עצבי הראייה. התעוורתי לחלוטין לפני שמונה שנים. משרד הביטחון הפנה אותי למועדון אתגר ומצאתי את המקום שלי בפיסול בחמר. אנשים שומעים על העבודות שלי ובאים לראות איך העיוור מפסל. המחמאה הכי גדולה שקיבלתי - 'לא רואים שאתה עיוור'. אני מחליט לפסל כל מה שעולה לי בדמיון, בעיקר בעלי חיים ודמויות. את הפסלים שורפים פעמיים ואני לא צובע אותם. ברגע שפיסלתי, אני מאבד עניין. כשאני עובד על פסל אני כל כולי בתוכו. אחרי שגמרתי, אני לא זוכר, אני צריך למשש כדי להיזכר. עד היום פיסלתי יותר פסלים. הם אצלי בבית ואשתי לא 250- מ מוכנה אפילו לתת אותם מתנה. כל הגינה שלי זרועה בפסלים". השיקום האמיתי "מועדון אתגר באשדוד, מועדון נכים של משרד הביטחון, הוא מועדון לשיקום באמנות. במועדון רשומים שבעים איש ויש בו מגוון עצום של חוגים: פיסול בנייר, נגרות, מסגרות, צורפות, ויטראז', מוזאיקה, מחשבים, פסיפס, ציור. וזה רק חלק. המנהלת הנהדרת שלנו, שמה מתי פרנק, היא תמיד נמצאת שם עבורנו. המדריכה שלי בפיסול היא מימי עזריאלי. המדריכה מלווה אותי באופן צמוד, נותנת לי לעשות מה שאני רוצה ותוך כדי מכוונת אותי שהפסל יהיה בפרופורציות הנכונות. עיניים בגובה הנכון, לחיים מתאימות, סנטר. לאט לאט למדתי לעשות את הדברים בצורות הנכונות. היום המדריכה עוזרת לי רק בהכוונה. אני מאוד אוהב ללכת למועדון וזה השיקום האמיתי שלי. בחגים וחופשות אני מטפס על הקירות". מירי עיניים של בני . מרגע 24/7 "רעייתי, מירי, צמודה אליי שהתעוורתי היא החליטה להקדיש את החיים שלה כדי שיהיה לי נוח. גם במועדון, כשאני מפסל, היא יושבת לידי ועוזרת, מגישה לי חומר. כולם מתפעלים ממנה ואני אסיר תודה שהיא אשתי. קוראים לה מירי עיניים של בני. ובאמת, העיניים שלי נמצאות על הראש של אשתי. כי דברים הכי בסיסיים, עיוור עושה אותם אחרת. למדתי להפעיל מחשב ויש לי גם טלפון מיוחד לעיוורים, אבל אשתי מקריאה לי כל יום את הכותרות בעיתונים. דבר אחד מציק לי, שיש לי שישה נכדים ושלושה נולדו אחרי שהתעוורתי ולא ראיתי אותם מעולם. כל דבר אשתי מסבירה לי מה רואים. היא פיתחה שפה מיוחדת, היא הולכת איתי יד ביד ומסמנת לי עם האצבעות מה עושים, לעצור, לפנות ימינה, וכדומה. אני נוסע איתה לחו"ל ואני תמיד נוהג לומר 'עדות של מומחה, אין מה לראות'". נשאר אופטימי "האמנות נותנת לי את התחושה שאני מסוגל. אי אפשר לתאר את הנכות שנקראת עיוורון. זה לא דומה לעצימת עיניים כי לעיוור צריך לעזור. כשאני הולך עם אשתי לתיאטרון, אני מניח את הראש שלי על הכתף שלה והיא לוחשת לי מה קורה. ואז היא אומרת 'מצאת לך זמן להיות עיוור. הנה, בדיוק עכשיו היא מתפשטת'. זה ההומור שלנו. אף אחד לא בחר להיפצע ולא בחר להיות נכה צה"ל אבל ברגע שזה קורה, לא צריך להיכנס למרה שחורה, צריך לחפש את הצדדים החיוביים ולהתקדם. אני עושה כל דבר שיכול לחלץ אותי. למדתי להשיט לבד סירות בים, אני נותן הרצאות לבתי ספר ולחיילים וגם לומד בבר אילן פעם בשבוע. אסור להיכנס למרה שחורה ואסור להתמסכן. צריך לראות מה אני יכול עוד לעשות, ולקבל כוח. אני אדם אופטימי, כך הייתי וכך אשאר".