290_Halochem_Digital-1

29 | הלוחם תשפ״ג 2022 נובמבר-דצמבר לומד ממנה ונותן לאחרים ללמוד. הצלם זיו קורן ליווה אותי מעל שנה וחצי, הגיע אליי לבית חולים והיה איתי בכל מקום, בבריכה, בחדר כושר. התפתח בינינו קשר משפחתי ואנחנו עד היום בקשר כמו אחים. הוא הציג שלוש תערוכות והוציא עליי ספר: 'לואי מרעי, סמל, הולך הביתה'. רוב הזמן אני על הכיסא. משתמש בפרוטזות מעט. אני יכול לעמוד וללכת כמה צעדים, והצעדים הקטנים הם גדולים בשבילי. לעמוד קצת מול הילדים וללכת ולתת לגוף זרימת דם התחתנתי 2004 זה בשבילי הכול. בשנת ונולדו לנו ארבעה ילדים. הייתי חבר מועצה ואני מעביר הרצאות בכל הארץ. אני גם שוחה, משחק כדורסל בליגה בבית הלוחם חיפה, עושה סקי וגם טיפוס הרים. הכול בעזרת האנשים הטובים שלידי, בלעדיהם אני לא יכול". "לכל המשפחה" "האנשים שלידנו יכולים לעזור לנו בכל האתגרים. בשיקום היו לידי המשפחה, חברים וכמובן אחי התאום, שעד היום מלווה אותי. הוא עזב את כל החיים שלו והוא כל הזמן לידי. אני נותן לו כוח והוא נותן לי כוח. בזכות האנשים האלה אפשר להגיע להרבה מקומות. בן אדם שנפצע, לא רק הוא נפצע, גם המשפחה שלו נפצעת. לצערי איבדתי את אבא שלי שנפטר בגיל . הוא לא שרד את המכה. אנחנו על 52 כיסא גלגלים, ואם אנחנו נשדר חולשה, כולם יהיו חלשים, כל המשפחה, אם נשדר חוזק, כולם יהיו חזקים. אני מחזק אותם והם מחזקים אותי, וזה חשוב מאוד לאדם כמוני שמרותק לכיסא". 2022 יום ההוקרה "יום ההוקרה הוא יום גדול. הגיע הזמן שאנשים יראו את נכי צה"ל שתרמו את חייהם והגנו על המדינה בגופם. ובאמת, עכשיו מסתכלים עלינו אחרת. אנחנו נתנו למדינה ורוצים לחבק אותנו חזרה. אנשים אמרו לי 'כל הכבוד, אתם הגיבורים שלנו'. התגובות מעודדות ומחזקות, ואנחנו מקבלים כבוד. תרמתי חצי גוף למען המדינה וביום ההוקרה העם מחזיר לנו את הכבוד. אני מרגיש גאווה גדולה". המסר שלי "לכל פצועי ופצועות צה"ל אני רוצה לומר שאנחנו צריכים להיות כל הזמן יחד, כי אנחנו משפחה אחת. אנחנו צריכים לחזק זה את זה. אם נהיה מאוחדים, יהיה בסדר. ולכל פצוע ופצועה, אסור שהחיוך ייעלם מהפנים שלנו, צריך תמיד לחייך ושאף אחד לא ייקח לנו את החיוך". ← מתחיל להרגישחולשה, אני רואה את הידיים כחולות ומבין שלא אשרוד. מתחיל לראות את הסרט של החיים מול העיניים. האחים שלי, ההורים שלי, אח שלי התאום. הגעתי לבית החולים כמעט בלי דופק ובהכרה. הכניסו אותי מיד לניתוח של תשע שעות וקטעו את שתי הרגליים מעל הברך. בפעם הראשונה שהתעוררתי, הייתי לבד בטיפול נמרץ ברמב"ם. אני פותח את העיניים, כל המכשירים לידי ואני מחייך, כי הבנתי שאלוהים השאיר אותי בחיים. בפעם השנייה שהתעוררתי, כבר ידעתי שאחיה בלי רגליים ורציתי לדעת מאיפה קטעו. ראיתי את קצה הגדמים, וחייכתי, שהשאירו לי קצת בשר. משם עברתי לתל השומר לשיקום ארוך". "זו משרה לכל החיים" "בשיקום הייתי צריך לקבל החלטה. או שאני מרים ידיים או שאני ממשיך בחיים ומקבל את עצמי. ומפה כמו נולדתי מחדש. בכל בבוקר אני רואה חצי מיטה ריקה, כי חצי מהגוף הלך, וככה אני מתחיל את היום. אני לא מסתכל על הפציעה שלי כמכשול, להפך, אני לוקח אותה כדי למנף את החיים, "הייתי לבד בטיפול נמרץ ברמב"ם. אני פותח את העיניים, כל המכשירים לידי ואני מחייך, כי הבנתי שאלוהים השאיר אותי בחיים. בפעם השנייה שהתעוררתי, כבר ידעתי שאחיה בלי רגליים ורציתי לדעת מאיפה קטעו"