290_Halochem_Digital-1

תשפ״ג 2022 נובמבר-דצמבר הלוחם | 32 "מתחתי את הגבולות שלי" ,30 בן מֵנָלֶה אַנְדָלֵאוּ גר בראשון לציון. נשוי ואב לשניים "לפעמים, להיות גיבור" "שירתי בדובר צה"ל כצלם קרבי. בצוק איתן הצטרפתי לכוח של הנח"ל ונכנסנו רגלית. הלכנו כל הלילה ולפנות בוקר אני שומע בקשר שהכוח מקדימה הותקל. ביקשתי אישור לעבור קדימה, פתחתי את המצלמה, ירדתי למצב שכיבה והתחלתי לתעד. כעבור כמה שניות היה פיצוץ אדיר. הגוף שלי היה מאוד חם וגם רדום, לא ידעתי מה קרה, אם נפגעתי בכלל, ואני זוכר כאילו מרחוק מישהו מדבר איתי, שואל 'איך קוראים לך, אתה יודע איפה אתה נמצא', ולא ממש ידעתי לענות לו. איבדתי הכרה והתעוררתי, אמרתי שאני רוצה לקום, למען הקהילה. אני מתנדב בבית החולים הפסיכיאטרי בבאר שבע ויש לנו את להקת יחד, אני מנגן בגיטרה ושר ואנחנו עושים דברים טובים. חזרתי ללמוד ספרות ואני מעביר חוג לספרות בבית הלוחם, וגם חוג לכתיבה יוצרת. אני גם מרצה". "לכל המשפחה" "בעקבות המשבר, המשפחה שלי התפרקה, הפסקתי להיות בעל ואבא. התגרשנו. היום אני אבא אחר לגמרי. אני חי עם בת זוג, אירנה, והיא זאת שהצטלמה איתי , ויובל, בת 25 עם שתיים מבנותיי, ניצן, בת . אני יודע שיש הרבה אנשים 16 הזקונים, בת שלא עושים דברים מתוך בושה. אבל מישהו צריך לקחת אותם. יש לי חבר, יוסי חיון, שלקח לי את היד וזרק אותי החוצה. נתן לי להתמודד, ללכת לבית הלוחם, לראות את הפועל באר שבע. דברים שלא הייתי חולם להגיע. וזאת חתיכת תהליך. אני בחרתי להוציא את משה ברכה, כדי שיראו שיש שינוי. והבושה יורדת ממני". 2022 יום ההוקרה "בזכות הקמפיין התקשרו אליי אנשיםשלא ראיתי עשורים. ועד לפני שלוש שנים, אני הייתי שקוף. גרתי בבית משותף, ואנשים עשו עליי חרם, כי לא הבינו מי זה, מה הוא צועק באמצע הלילה. החלפתי המון דירות. היום אני יכול לומר שיום ההוקרה משנה תודעה, אצל הפצועים וגם בציבור. בשנה שעברה, הרציתי בתיכון מקיף ג' וניגש אליי תלמיד כיתה י"ב שאמר שהוא לא מתגייס לצבא. אחרי ההרצאה הוא שאל אותי 'איפה אתה חושב שאני אתרום הכי הרבה' והיום הוא כבר סיים טירונות גבעתי ועתיד לצאת לקורס מ"כים". המסר שלי "מה שמחזיק אותי זאת ההתנדבות למען הקהילה. אנחנו סוג ד'. ואם אני, עם הסוג ד' שלי, בא ועוזר לקהילה, אני משפר את העמדה. אני אומר לבני הנוער: תתגייסו, תעשו שירות משמעותי, ואם יקרה לכם משהו, המדינה לא תזרוק אתכם. המדינה עוזרת ומסייעת ומטפלת. אני כבר עשרים ומשהו שנה מטופל ואני יכול לומר שעשר שנים אני משוקם. השיטות השתנו, הגישה השתנתה, בימי ההוקרה פתאום רואים בטלוויזיה אנשים שהתביישו לצאת מהבית. רואים אותם חשופים בכל העולם והם לא מפחדים ומתביישים. זאת קפיצת מדרגה. לפני יום הזיכרון התקשרו מהעירייה לשאול אם הזיקוקים מפריעים לי. ממתי בכלל שאלו אותנו דברים כאלה? אני יכול לומר בוודאות שיש שיפור עצום". "השיטות השתנו, הגישה השתנתה, בימי ההוקרה פתאום רואים בטלוויזיה אנשים שהתביישו לצאת מהבית. רואים אותם חשופים בכל העולם והם לא מפחדים ומתביישים. זאת קפיצת מדרגה" ← כמו בתמונות, בזיכרונות | הלוחם