290_Halochem_Digital-1

תשפ״ג 2022 נובמבר-דצמבר הלוחם | 34 עם הזמן והדרך שעברתי קיבלתי את הכוח להגיד 'אני רוצה שתדעי'. אני רוצה שנעבור יחד תהליך כדי שנוכל לצמוח יחד. וצריך אומץ. במיוחד שאני כבר אבא לשני ילדים. הדברים נהיים מאתגרים יותר. אנחנו לא יכולים להתמודד שנינו עם הכול לבד, שנינו צריכים ללמוד. "בטיול בהודו פגשתי את עדי שטראוס. לא היה לי מושג מיהו. בטראק של ארבעה ימים בהימלאיה הוא תפס אותי לשיחה. הביטחון העצמי שלי היה נמוך, לא ידעתי לדבר, אבלהואהבין אותי. הואשאלאותי מה אני רוצה לעשות בחיים. וזאת פעם ראשונה ששאלו אותי מה המטרה ומה החלום. ידעתי שאני רוצה ללמוד קולנוע ולא ראיתי מעבר. הואשאל 'מה הלאה?' ואני זוכר את המשפט ומשתמש בו. מאז באמת למדתי, התחתנתי, התחלתי לעשות ספורט, עשיתי טיפול ארוך עם פסיכולוג. עדי אימץ אותי ועל זה אני רוצה לומר לו תודה ענקית. הייתי נעלם לו לחודשים והוא לא התייאש. הוא היה אומר שאני הבן שישי שלו. הייתי אומר לעדי שאין שעות 16־ לי זמן. עשינו בדיקה יחד ויצא ש ביממה אני לא עושה כלום. היום זה הפוך, שעות ביממה. אני אוהב את 16 אני עובד העבודה, וכמה שזה קשה, שאני לא רואה את המשפחה, הם מבינים את המשמעות". 2022 יום ההוקרה "החשיפה בקמפיין הייתה קצת מלחיצה. אני לא רגיל לדברים האלה ולכמות ההודעות שקיבלתי. אבל לאט לאט התחלתי להכיל ולקבל שיש כאן גאווה, וכל אחד מנסה להביע מה הוא הרגיש כשהוא ראה אותי. אנשים התקשרו אליי בהתלהבות, 'עכשיו ראינו אותך במונדיאל'. הטקס היה מרגש, הלכתי עם אשתי וזאת פעם ראשונה מאז הפציעה שהיא הכירה סיפורים מקרוב, ואני הרגשתי טוב שהיא הייתה שם. בציבור הישראלי אין מספיק מודעות להתמודדות היומיומית שלנו. במיוחד של פוסט טראומטים. הייתה פעם בסופרמרקט שמישהו אמר לי 'איך אתה עומד בתור של הנכים? אתה בכלל לא נכה'. זה מצחיק וגם עצוב. לא צריך ללכת עם דגל, אבל החשיפה חשובה. אנשים שאני עובד איתם, פוגש כל בוקר, ראו אותי בטלוויזיה ואמרו 'לא ידענו'". המסר שלי "חשוב לקבל את הפציעה. אני לא יכול לחזור להיות מנלה של פעם, וברגע שהבנתי את זה, משם צמחתי, הבאתי מנלה חדש. בחיים לא חשבתי שארוץ מרתון, והיום אני מתאמן למרתון. כל אחד יכול למצוא את עצמו • ולגלות כוחות חדשים, כי ככה צומחים". "בציבור הישראלי אין מספיק מודעות להתמודדות היומיומית שלנו. במיוחד של פוסט טראומטים. הייתה פעם בסופרמרקט שמישהו אמר לי 'איך אתה עומד בתור של הנכים? אתה בכלל לא נכה'. זה מצחיק וגם עצוב" אספתי את הדברים ונפלתי אחורה. פינו אותי לסורוקה ורצו שאהיה ער, אז בכל פעם שעצמתי עיניים נתנו לי כאפה. צבטתי את עצמי, מנסה להבין איפה נפצעתי. היה נורא חם. הפנים שלי היו מכוסות דם דבוק וקשה, וניסיתי לקלף את זה ולראות איפה נפצעתי. אמרו לי שנפגעתי בראש ובהמשך הבנתי שרסיס של פצמ"ר חדר את הקסדה ופגע בי מצד ימין של הראש". "זו משרה לכל החיים" "הייתי מאושפז בסורוקה. הגיעו לבקר הרבה אנשים, עמדו בתור, חוויה מטורפת. יצאתי מהאשפוז ואחרי ארבעה חודשים . אני מוצא את 24 שחררו אותי על פרופיל עצמי בלי שום תמיכה. יושב בבית חצי שנה ומתחרפן. הפציעה עדיין לא החלימה, היה יורד לי דם, מגרד וכואב. המשפחה שלי לא ידעה איך להתמודד. הייתי נשאר ער עד חמש בבוקר ואימא שלי, זיכרונה לברכה, הייתה באה ופותחת את הדלת והייתי עושה את עצמי ישן. לא ידעתי בכלל שאני סובל מפוסט טראומה. אחרי חצי שנה אספו את כל החיילים שנפצעו בצוק איתן ועשו לנו אבחון. הפסיכולוג מזמן אותי ואומר לי שאני צריך ללכת לטיפול. לא הבנתי, כי אני לא מכיר את הדבר הזה. בקהילה שלי יש חוסר הבנה על פוסט טראומה והדרך היחידה שלי להתמודד הייתה לרצות את כולם, כאילו הכול בסדר איתי. התקשרה אליי קצינת נפגעים ושלחה אותי לבית הלוחם תל אביב. שם פגשתי את רויטל, רכזת הצעירים, וגם את הפסיכולוג מתל השומר ואז התחלתי ללכת לפגישות וטיפולים בשיקום. ואז רויטל סיפרה לי על יוזמה של אגודת הידידים שמוציאה חיילים פצועים לטיול שחרור. יצאתי לטיול בהודו עם אנשים שלא הכרתי והייתי בהלם. למה שמישהו יציע לי כזה דבר? זאת הייתה פעם ראשונה אחרי השחרור מבית החולים ששוב החזירו לי את החיבוק, אמרו לי שיש מחיר למלחמה ולפציעה שלי ויש מי שרוצים לחבק אותך ולחזק. לא מפקירים אותך". "לכל המשפחה" "היום אני עובד כפרילאנסר בתעשיית הטלוויזיה, ואני נשוי ארבע שנים. הכרתי את עצמי ומתחתי את הגבולות שלי והיכולת שלי להתמודד דרך השיקום. אשתי ואני התחלנו גם ללכת יחד לייעוץ זוגי, ורציתי שזה יקרה כי הרבה פעמים יש לי נטייה לא לספר דברים שאני עובר. כמו בתמונות, בזיכרונות | הלוחם