291_Halochem

תשפ״ג 2023 ינואר-פברואר הלוחם | 48 מעיין היצירה | הלוחם מוזיקאי גיל רביבו. המילים והלחנים מפלסים דרך במשעול המתמשך של הפוסט טראומה מי אני ,46 גיל רביבו, מוזיקאי, מרצה ומנטור. בן גר בראשון לציון, נשוי ואב לשניים. 3 ,2 ,1 פציעה שנה בצבא. הייתי בצנחנים 18 "שירתי ברצועת הביטחון בלבנון. האירוע הראשון היה פציעה קטנה, רסיס בין הקסדה לראש, אבל באותה היתקלות איבדתי מפקד צוות. בהמשך הייתי מ"פ בבית ספר למ"כים, עברתי לאוגדה ביהודה ושומרון, הייתי קצין הדרכה ומבצעים מיוחדים, עברתי את חומת מגן וכל ההסלמה שלפני האינתיפאדה השנייה. נפצעתי בחברון בזמן מעצר, שברתי מרפק, עברתי שיקום וחזרתי לשרת. בפעם שלישית נפצעתי במבצע חומת מגן במחנה הפליטים בלטה, רסיסים בברכיים ממטען. עברתי עוד שני אירועים של מחבלים מתאבדים שקרו בסמוך אליי. בשני לא קרה כלום, חוץ מלאבד שמיעה באוזן שמאל". הולך לאיבוד "הייתי רובוט שמתוכנת לתפקד. ויום אחד הכול קורס ונהיה עצוב. הפוסט טראומה , נשוי ואב 34 , אני בן 2011 שלי פורצת בשנת לתינוק בן שבוע. בהתחלה אתה לא יודע שזה פוסט טראומה, אתה הולך לאיבוד. יום אחד אני אצל אלוף הפיקוד באישור תוכניות, ויום למחרת אני קשור למיטה בבית חולים תל השומר. חוויתי הרבה דברים לא נעימים. עוררות יתר, מריבות עם האישה, אובדנות, טיפול תרופתי, רגזנות, ומה שהכי כואב: חוסר יכולת לחוש אהבה". נקודה בטוחה "ללכת לאיבוד בלי לדעת שאתה הולך לאיבוד זה כמו בניווט. בשלב הראשון והקריטי צריך להודות שהלכת לאיבוד. וללוחמים זה קשה. אחר כך, כמו בניווט, צריך לחזור לנקודה האחרונה הבטוחה. למה שעזר לי אני קורא מו"ח - ראשי תיבות של משפחה וחברים. אשתי והילדים הם מה שהחזיק אותי, והחברים שלי הם עמותת אחים לחיים, שהיא נס מבחינתי כי שם מצאתי את התשתית התרפויטית שלי. מהנקודה הבטוחה אתה מתחיל לחשוב איך לחיות. גם כאן יש לי ראשי תיבות, המילה שמח"ה: שחייה, מוזיקה, חינוך, והקרבה למען האחר. נדרתי נדר שביום שאהיה יציב לא אנוח עד שאשתף ואעזור לאחרים". במה תרפיה "אני שר ומנגן גיטרה אקוסטית, כותב ומלחין שירים. הז'אנר שלי הוא רוק ישראלי, מאריק איינשטיין דרך רדיוהד ועד זוהר ארגוב. אם זה עובד, אתה מרגיש את הבוקס בבטן ואתה מתרפא. במוזיקה יש מצד אחד הרבה שקט, אתה יושב עם עצמך וכותב. מהצד האחר, יש המון רעש, ואתה יכול להוציא החוצה את המוגלה. בהופעה הראשונה המשפחה שלי לא ידעה את כל הסיפור, ודרך הבמה הם הבינו. לא צריך לדבר, יש דברים שרואים בעיניים. עם השנים גיליתי שהבמה היא התרפיה שלי. במוזיקה וגם בהרצאות, על במה אני עף. ללהקה שלי קוראים גיל רביבו והשליחים. על החשמלית, משה לוי; גיטרה בס, ארז פורן; קלידים, תום מור; תופים, עמנואל פולונסקי; ואני סולן וגיטרה אקוסטית. כרגע אנחנו בסיבוב הופעות לקראת הקלטת האלבום 'ילד של שירים, את כולם 11- שדה'. באלבום יהיו כ כתבתי והלחנתי. אני כותב על הסיפורים שלי, שהם גם של כל ישראלי. בשיר כמו 'מלחמה ללא אות' (ראו מסגרת), אני מתאר איך הילדים כאן גדלים במציאות של שדה קרב. השירים חודרניים בפוסט טראומה שלי אבל אוניברסליים לכל ישראלי". רץ למרחקים ארוכים "בעזרת המוזיקה אני רוצה להראות לכל מי שהלך לאיבוד שהאויב שנקרא פוסט טראומה יכול להיות גם מורה. אני מספר סיפור של דור. השארנו מאחורה מלא חבר'ה שלא יכולים לדבר, הם מתחת לאדמה, אני מספר את הסיפור שלהם, הצעקה שלהם. לבנון הייתה סוג של וייטנאם. מקומות שאין חילוץ ואתה לבד עם עצמך. בפוסט טראומה שלנו אין ניצחון, יש ריצה למרחקים ארוכים. אולי אני יכול להרגיש שאני מנצח בשלוש דקות לפני שעולים לבמה. השקט והאדרנלין, שאתה יודע שמחכים לך כדי שתיחשף. לא משנה אלף. הכול 70 אם יש שבעים איש בקהל או מוכן, הגיטרה מבצבצת מעבר לתאורה ואני הולך להופיע כאן במערומיי, ואני מקווה שתיקחו ממני משהו אחד כדי שיהיו לכם חיים טובים יותר. אלו שלוש דקות ששוות עבודה של שנה". צילום: אלבום פרטי צילום: אורן אבוקסיס מתוך השיר "מלחמה ללא אות" / גיל רביבו רגע לפני תהום, נפתחת דלת בדמות שלהבת של קיום אנושי רצועת הביטחון שלי בגבול תכלת מלחמה ללא אות, ילדים בקסדות עולים ויורדים בשקט