Halochem_296_Digital1

"מופתע מזה שאני חי" 23 יאיר ליפשיץ, בן נשוי, גר בירושלים , חטיבת הצנחנים 101 מפקד צוות בגדוד "נפצעתי לפני קצת יותר איך נפצעתי מחודשיים, בנובמבר. בשכונת זייתון בעזה זיהינו שלושה מחבלים בורחים והחלטנו לתפוס מבנים גבוהים כדי לאגף אותם. הצוות שלי ואני ירדנו לכיוון מבנה של ארבע קומות ורצינו להיכנס בצורה שקטה. אני ניגש ראשון לפתח, ואיך שאני פותח את הדלת ומתכוון להיכנס, אני חוטף בום חזק ובעצם נופל לתוך הבית. החבר'ה שאיתי מתחילים לחטוף רסיסים ולוקחים אחורה. הייתי בטוח שזה מטען, לא ידעתי, ונוצר מצב שאני שוכב בתוך הבית, לא מרגיש את הידיים, את הרגליים, רואה ושומע, אבל לא מצליח לזוז. משמאל אני רואה שלושה מחבלים שיורים עליי מטווח של כמה מטרים, ואני שוכב שם. אני משתנק ומתחיל למלמל שמע ישראל. אני שומע שאחד הקצינים מכין רימון ובא לזרוק פנימה. הם עוד לא ידעו שאני פצוע, כי היה קיר בטון שהסתיר אותי. כשהוא רואה את הרגליים שלי מחוץ לבית, הוא מבין שנפצעתי. הוא רץ עם הרימון לעבר החלון, מקבל כדור ביד ונופל. הוא הראשון שמדווח בקשר שיש היתקלות. ואז מתחיל קרב בניסיון לחלץ אותי. אחרי כמה דקות חזרה לי התחושה לידיים ולרגליים, הזזתי קצת, ראיתי שהכול קיים, ואמרתי טוב, אני אדחוף את עצמי החוצה. אני מנסה, ואני רואה שאני מאוד חלש, ויודע שאני בתוך שלולית דם, שזורם לי דם מהצוואר ומהרגל. ואז אני מבין שאין לי סיכוי לחלץ את עצמי, וגם יודע שאם יראו אותי זז, יירו בי שוב. אני עדיין מופתע מזה שאני חי, ועוד בהכרה. באיזשהו שלב שני קצינים מושכים אותי, תוך כדי קרב וירי כל הזמן. איך שנראיתי, זה כנראה לא מראה של בן אדם חי, והקצינים רק רצו להוציא את הגופה, כדי שלא יחטפו אותה. ובכל זאת, אחד הקצינים מחליט לקחת אותי למקום מוגן. הוא מושך אותי, והוא שם לי חוסם עורקים ברגל, ובעצם אני חב לו את חיי. עברתי שרשרת פינוי מטורפת עד בית חולים איכילוב, איבדתי המון דם. אני שיאן מנות הדם בפינוי במלחמה הזאת. מתוך מאה מנות בערך שהשתמשו עד עכשיו, בכל המלחמה, אני קיבלתי ארבע. הייתי מוגדר אנוש. בין ארבעה לשמונה כדורים פגעו בי: בצוואר, שתי הרגליים, בבטן, וביד. נפתח לי העורק הראשי ברגל וגם היה לי חור ענקי בצוואר, בניסי ניסים הוא לא פגע בשום דבר. הייתי מורדם ומונשם שבועיים וחצי. בטיפול נמרץ יותר משלושה שבועות. היו המון סיבוכים וזיהומים, וירדתי לחדר ניתוח תשע פעמים". "מחר אני פה הגעתי לשיקום הדסה חודש ויש לי עוד תהליך ארוך לעבור. אני נהנה להיות פה, בירושלים, קרוב לבית ולמשפחה. קיבלו אותי בזרועות פתוחות ומה שמנצח פה זה לקום כל יום מחדש ולעבוד עם אנשים שמגיעים עם כוח, מוטיבציה וחיוך על הפנים. למרות שקשה, זה נותן המון. אני עושה פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק ומרגיש פה התקדמות מטאורית, גם הרופאים די מופתעים. יש לי עוד תהליך רפואי ארוך. עוד כמה ניתוחים קשים שאני אמור לעבור, אבל עכשיו זה טוב, כי אלו ניתוחים שלא נועדו להציל אותי, אלא להחזיר אותי לתפקוד". ← 19 | הלוחם תשפ״ד 2024 ינואר-פברואר