297_Halochem_Digital

סיפור על רכיבה ואושר | הלוחם "אני יכול לעשות דברים" 23 אמיתי ארגמן, בן רווק, גר באור יהודה 551 רס"ל במילואים, לוחם בחטיבה באוקטובר 6- "חזרתי לארץ ב איך נפצעתי אחרי טיול של שבעה חודשים בדרום אמריקה. התגייסתי למילואים ונפצעתי בנובמבר. התחלנו את 10- בבית חנון ב התמרון הקרקעי והפלוגה שלנו הובילה לתוך רצועת עזה. אחרי 551 את חטיבה שבועיים שינינו מיקום והגענו למרחבים עם חשד גבוה לפעילות של חמאס. מצאנו המון אמל"ח והבנו שיש מערך שחמאס תכנן. קיבלנו מודיעין שהם הולכים להוציא עלינו מתקפה והצלחנו לצמצם את המרחב שהולכים לצאת ממנו. היה מובן שבסבירות גבוהה המתקפה תגיע מהתת קרקע וסרקנו את הבתים. איתרנו את הפיר והתפוצץ עלינו מטען רב עוצמה. כל הקומה קרסה עלינו, ארבעה נהרגו, עוד חמישה נפצענו קשה ועוד אחד יחסית קל. הצלחתי להבין מה קורה אחרי הפיצוץ, חשבתי שפגע בנו טיל והבנתי שאני לא יכול לעמוד, כי קרס אחוז לא בהכרה. די 95 עליי קיר. הייתי גססתי אפשר להגיד. הייתי מוגדר פצוע אנוש ואיבדתי שתי רגליים מעל הברך. באיכילוב הייתי מורדם ומונשם שבועיים עד שהעירו אותי. עשיתי משהו כמו ניתוחים אחרי הפציעה. הייתי שלושה 28 חודשים באיכילוב ולפני חודש וחצי הגעתי לשיקום בתל השומר". "בהכנה איך הגעתי לחוג האופניים לצבא, וגם כלוחם, התאמנתי הרבה בפארק וראיתי הרבה את אופני הידיים. כשבאו אלינו לשיקום עם אופניים, מאוד אהבתי. סוף סוף הרגשתי קצת עצמאות על האופניים. אתה יכול לנהוג על משהו ולנוע במהירות, כי על כיסא גלגלים כל הדברים נורא איטיים. תחושת החופש על האופניים , קרוב 1 גדולה, קצת כמו מכונית פורמולה לרצפה. וגם החיבור עם האנשים טוב, הפצועים הוותיקים והמדריכים. כולם מאוד דואגים לנו, ואני רואה אותם, פצועים המון שנים, עובדים, אנשים עם משפחות, ומקבל תחושה שאחרי הפציעה אני יכול לעשות דברים. לא מסתכל על אלפיים דברים שאתה כן 8,000 שאתה לא יכול, אלא על יכול. החיים ממשיכים, ואין קשר ישיר בין פציעות לבין איכות חיים גרועה או טובה". התחושה לקראת יום הזיכרון ויום "השנה זה יותר מורכב. יש מלא העצמאות תחושות, ובטח ביום הזיכרון, כי התווספו כל כך הרבה אנשים שנפלו. אני חושב שהמדינה שלנו נמצאת בצומת דרכים חשוב. יש הרבה מדינות שהיו פעם חזקות, ואחרי כל מיני תהליכים גרועים הן נחלשו. למשל מצרים, ספרד, יוון, ארגנטינה, מדינות שנמצאות במקומות קשים. בישראל, אני חושב שהבנו שאנחנו לא יכולים להיות מדינה לא מאוחדת, עם הנהגה ומדינאים לא טובים. המדינה בצומת דרכים, וצריך לראות איך חוזרים מהמלחמה חזקים, הישגיים ומשגשגים". "האופניים הם אוויר לנשימה" 44 אלישע מדן, בן נשוי ואב לשישה, גר בקיבוץ כרמים 551 רס"ל במילואים, לוחם בחטיבה בנובמבר בעזה, 10- "נפצעתי ב איך נפצעתי בבית חנון, בתקרית שבה נפצע אמיתי. אחרי שבועיים של לחימה נכנסנו לבית שהיה ממולכד והיה פיר של מנהרה. הלכו לי שתי הרגליים מהמטען. רסיס שנכנס לי לבטן קצר את המעי, שלפוחית השתן והריאות ויצר תסחיף ריאתי וקריש דם. איבדתי גם קצת את השמיעה באוזן אחת. לפני המלחמה עבדתי בחברת היי-טק, כמנהל מוצר שקשור לדבורים. אנחנו הולכים להציל את העולם, אפשר לומר שכבר עושים את זה. לא איבדתי את ההכרה בפציעה והייתי מוגדר אנוש. היו רופאים שראו אותי ובעצם חיכו לקבוע לי את המוות. היה די ברור שאני לא אחיה. אני חי בזכות כוח רצון, מזל, רפואה וגם נס שאלוהים עשה ורצה שאני אחיה. אני אדם מאמין והרבה אנשים התפללו עליי. כל מי שהיה סביבי, בארבעת הצדדים שלי, כולם מתו. אם משהו אחד מתוך הגורמים שמניתי לא היה עובד, הייתי מת, זה באמת היה כחוט השערה. הבנתי וידעתי מיד שאין לי רגליים. הייתי מורדם ומונשם כמה ימים, ועברתי ניתוחים. אחר כך הפסיקו את ההרדמה וההנשמה והתחלתי להתעורר, מה שלקח לי כמה ימים. היום אין לי רגליים ויש לי עוד כמה פציעות. סביר שאני אהיה בשיקום משהו כמו שנה, והמטרה היא לצאת מהלך על פרוטזות". ← תשפ״ד 2024 מרץ-אפריל הלוחם | 18