297_Halochem_Digital

סיפור על רכיבה ואושר | הלוחם "ראיתי שאני בלי רגל ושמחתי" 31 עמוס לפידות, בן נשוי, גר ברמת גן 551 סרן במילואים, קמב"ץ בחטיבה בנובמבר, 10- "נפצעתי ב איך נפצעתי בתקרית שבה נפצעו גם אמיתי ואלישע. היינו אחרי שבועיים של לחימה בפנים. אנחנו היינו החפ"ק מ"פ, הכוח הראשון, בפלוגה הראשונה, שהלכה ראשונה בחטיבה, שהלכה ראשונה באוגדה. בקיצור, הראשונים, השפיץ. היו לנו שבועיים מטורפים, ואז קיבלנו מודיעין על חולייה שמתכוונת לצאת לתקוף אותנו מפיר. יצאנו לסריקות, נכנסנו למבנה ומצאנו את הפיר, המ"פ עולה בקשר, 'שבת שלום, מצאנו את הפיר', וחמש שניות אחרי זה, הבית עולה באוויר. ארבעה נהרגו במקום: יוסף חיים הרשקוביץ, משה ידידיה לייטר, מתן מאיר, סרגיי שמרקין. ואנחנו שישה חבר'ה נוספים שנפצעו. היו ארבעהחבר'השהרופאשטיפל בהם לא האמין שישרדו. אבל שרדנו בזכות הטיפול הרפואי. היו שם שישה פצועים ושישה רופאים, ותוך שעתיים כבר כולם היו בחדרי ניתוח. אני איבדתי את רגל ימין מתחת לברך, ריסקתי את הפיקה של רגל ימין, ובסוף הצליחו להציל אותה, ריסקתי את רגל שמאל, ביד ימין שברתי את המסרק, נכנסו לי רסיסים כמובן לכל הגוף, והיה לי רסיס במעי אז עברתי גם שני ניתוחי בטן, הייתי פתוח איזה יומיים ואז סגרו. הייתי מורדם ומונשם ארבעה ימים, חודש וחצי בשערי צדק, משהו כמו שמונה ניתוחים". "פגשתי פה איך הגעתי לחוג האופניים בשיקום את החברים, תפסו אותי, אמרו לי 'יש פה אופני ידיים'. אמרתי 'וואלה, אני בא, אני אעשה סיבוב'. עשיתי סיבוב פה, היה נחמד. ההרגשה מיוחדת, כי אחרי שאתה שלושה חודשים מתגלגל בכיסא, פתאום אתה מעלה דופק, פתאום אתה זז קצת יותר מהר, זה הדבר הכי אקסטרימי שעשיתי מאז שנפצעתי. בימי שישי בבוקר התחלתי להגיע לרכיבות, ואז אנחנו עושים טיול של איזה ארבעים קילומטר ומתחילים את הסופ"ש. בשביל מישהו שיושב על כיסא גלגלים, פתאום לפתוח את הבוקר עם ארבעים קילומטר זה מטורף. הקצב שונה לגמרי". התחושה לקראת יום הזיכרון ויום "יום הזיכרון השנה יהיה קשה. העצמאות עד עכשיו היו לי שלוש אזכרות של חבר'ה שנהרגו בצוק איתן והתלבטתי לאן אני הולך, ועכשיו הכפלנו פי כמה. נראה לי שקיבלנו איזה שהוא שעון מעורר, על המשמעות והחשיבות של יום הזיכרון ויום העצמאות. הקיום שלנו פה לא מובן מאליו בכלל. אני נגר עצמאי, יש לי נגרייה בקיבוץ משמרות. בשטח, אחרי הפיצוץ, הייתי בהכרה בערך חצי שעה, אבל ראיתי שהרגלייםלאעובדות והידיים עובדות, וחשבתי 'בסדר, אני עוד אחזור לנגרייה'. בבית החולים, כשפתחתי עיניים, ראיתי שאני בלי רגל, ושמחתי. אני זוכר טוב מה היה באירוע, ראיתי את האנשים סביבי, ואתה מבין שזה עניין של מילימטר לפה או לשם. אם החלטתי ללכת שמאלה או להישאר במקום, עניין של חיים ומוות. באותו אירוע היינו ארבעה חבר'ה שהגיעו לשערי צדק ועוד שני חבר'ה הגיעו מטר משם. אז 300 להר הרצל, בסך הכול אתה מקבל פרופורציות, וזאת המורכבות. השנה יהיה קשה ומורכב יותר לחגוג את יום העצמאות אחרי יום הזיכרון, אבל צריך • להגיד תודה על מה שיש". "מהרגע איך הגעתי לחוג האופניים הראשון שהחבר'ה הגיעו לשיקום עם האופניים, עליתי על זוג ולא רציתי לרדת. פשוט ברחתי להם עם האופניים. הם חשבו שאעשה סיבוב קטן, אבל אני עשיתי סיבוב גדול. לקחתי ונסעתי ולא רציתי להחזיר להם. ואז שיגעתי אותם שיביאו לי אופניים, כי אני חייב שיהיה לי זוג לרכוב. הביאו לי אופניים ישנים, אבל עובדים. אני רוצה לצאת פעמיים בשבוע לפחות לרכיבה. בזמן שאני רוכב אני מרגיש חופשי, עצמאי, מרגיש את הטבע, הרוח, את כל התחושות אני מרגיש בחזרה, פשוט מרגיש מאושר. האופניים הם אוויר לנשימה, תרתי משמע". התחושה לקראת יום הזיכרון ויום "השנה המשמעות של יום העצמאות העצמאות תהיה שונה. אנחנו נמצאים בתקופה גדולה, בתוך אחד מהדפים של ההיסטוריה. אנחנו במלחמה מאוד צודקת, אולי הכי צודקת שהייתה לנו, ואני מרגיש שאנחנו עושים משהו משמעותי, נלחמים על הבית שלנו, ממש ככה. אני גאה שנפצעתי, אם הייתי חוזר אחורה, הייתי עושה את זה שוב. וגם ההרוגים, הם יודעים שאנחנו עושים משהו טוב והם שמחים למות במטרה חשובה ובמלחמה צודקת, מלחמה על הבית. עצוב להתגעגע אליהם, אבל הם לא עצובים. אנחנו צריכים להיות יחד, מאוחדים, לחזק את משפחות החטופים ולהיות עם המשפחות השכולות, שידעו שלא הקריבו לחינם. ההורים שלהם צריכים להיות גאים ושמחים, לצד הגעגוע. אנחנו כולנו יחד באותה סירה, מחזקים זה את זה. אנחנו עדיין לא מבינים מה קורה פה, משהו אדיר והיסטורי, ואנחנו עדיין לא רואים את התמונה הגדולה". תשפ״ד 2024 מרץ-אפריל הלוחם | 20