297_Halochem_Digital

תשפ״ד 2024 מרץ-אפריל הלוחם | 44 מעיין היצירה | הלוחם צייר שמעון דהן. צבעוניות מלאת חיים מאפשרת להתבונן בעולם קצת אחרת מי אני , צייר, גר בקריית אתא. 53 שמעון דהן, בן נשוי ואב לשלושה. פרפר על זכוכית "התחלתי לצייר רק לפני שנתיים וקצת. הגעתי למרכז אומנויות שיקומי לנכי צה"ל בקיבוץ עין המפרץ ובהתחלה התביישתי לצייר. נכנסתי לחוגים אחרים, עד שפעם אחת ציירתי פרפר על זכוכית והמדריכה לקחה אותי למורה לציור, והיא אמרה 'מזל טוב, זה המקצוע החדש שלך'. בצעירותי אהבתי לצייר, בשיעורים בבית ספר, לקשקש עם עפרונות, אבל מעולם לא חשבתי לפתח את זה. אני בא מבית ביטחוני, אבא שלי היה קצין בכיר בשב"ס ואני התגייסתי למג"ב. עברתי דברים עד שהגעתי לאן שאני היום". עם הגב לקיר "הייתי שוטר שלושים שנה, במג"ב בירושלים, באינתיפאדה השנייה, פיגועי תופת ואוטובוסים מתפוצצים, ובהמשך שנים בלש ועוד תשע 16 , עברתי לכחולה שנים חוקר בימ"ר פשעים חמורים. הבעיות הפיזיות התחילו עוד בתקופה של מג"ב, אבל מי העז לדבר, הדחקנו המון דברים. עד שהמים עלו על גדותיהם. פרשתי כי גופנית ונפשית כבר לא הייתי מסוגל. אני מתמודד עם כמה מחלות והמערכת לא באמת מבינה מה זה פוסט טראומה. הייתי כבר עם הגב לקיר. החלטתי לעזוב מהיום למחר, ברגע של שבירה. ואז התחילה גם הקורונה. ואני, שעות ביממה, ישבתי 18 אריה שרגיל לעבוד בבית. הגעתי למצב נפשי רע, התפרצויות, כאבים, הימנעויות, חרדות. למזלי, אשתי דיברה עם עובדת השיקום, רינה כהן, שמבחינתי היא מלאך, ובזכותה הגעתי למרכז האומנויות". השפיות והעוגן "בפעם הראשונה הגעתי למרכז עם החונך שלי ופשוט בכיתי. ראיתי את האנשים, נכים, על כיסאות גלגלים, לא הבנתי מה אני אעשה איתם. היום הם המשפחה שלי. השפיות, איזון ועוגן. אני לא יודע מה הייתי עושה בלי המרכז. אני מקבל שם המון אהבה ותמיכה. כמו ילד קטן, שתמיד צריך שיעטפו אותו. את המרכז מפעיל משרד הביטחון בשיתוף אוניברסיטת בר אילן, והמנהלת, פרידה ישראל, היא פשוט מלכה. יחסי אנוש נהדרים. המקום הוא כמו בית עוטף, בית חם, הם כל הזמן מרימים אותי". אהבה במשיחת מכחול "אני מצייר קודם כל בשביל הנפש שלי. הייתי שוטר מוערך ומצליח, ופתאום יצאתי משם וכל הביטחון שלי ירד. הציור נתן לי אישור. עכשיו יש לי מהות, יש למה לקום בבוקר, אני יכול לזכות באהבה במשיחת מכחול ולא רק בכוח. תמיד ידעתי להשיג דברים בכוח. דרך הציור אני לומד על עצמי ומטפל בהרבה פוביות. המורה שלי לציור, כוכי לוי, היא עילוי, היא ישר עלתה על הבעיות הרגשיות שלי ובעזרת הציור אני משתחרר ולומד לפתור דברים בעדינות. החלפתי את המחשבות הטורדניות וההתמודדות הנפשית במשהו שמפיץ אור ועושה לי טוב. בניתי לי תדמית חדשה". להכיר את עצמי "מתמודדי נפש צריכים להאמין בעצמם ולחפש תמיד אלטרנטיבה. חלק מהפוסט טראומה הוא בעיות רגשיות, ואם יודעים למנף את הרגש לאמנות, מרוויחים. במערכת הביטחונית אתה לא רואה את עצמך, שמים לך רטיות על העיניים ואתה לא רואה. דרך האמנות למדתי להכיר את עצמי, את הבעיות שלי, לעדן את המזג שלי. הבנתי שאני חייב לעשות משהו כדי שתהיה לי תכלית ולא אאבד את עצמי. תודה לאל שנפתח לי חלון. דרך הציור אני מרפא את עצמי". הצבעים צועקים החוצה "בעיניי, ציור דיוקן קשה יותר מציור נוף. כחוקר ובלש הייתי צריך להבין את הצדדים הטובים והאפלים של בני האדם. פעם הכול אצלי היה שחור או לבן. היום אני לומד שיש צבעים אחרים. הצבעים הם גם הצעקה מתוך הנפש שלי, הם צועקים החוצה. והשימוש בהרבה צבעים מסמל את התכונות החיוביות והחמימות שיש בי וגם את הצעקה שבתוכי. הצגתי תערוכה בתיאטרון מוצקין ועכשיו יש לי תערוכה בבית הלוחם חיפה. אני בתחילת הדרך, מרגיש שיש לי עוד הרבה מה לתת, ולא דמיינתי שאגיע לרמה כזאת בזמן כה קצר. אני מגיע ממסגרת שתמיד שואפת למצוינות ואני מקווה שאגיע הכי רחוק שרק אפשר".