תשפ״ד 2024 יוני-יולי הלוחם | 48 מי אני , נשואה, אם לשלושה, 51 ליהי קורן, בת גרה באלפי מנשה. אחרת לגמרי "הייתי חיילת במודיעין, ונפצענו בתאונה. באותו רכב היה גם מוטי, בעלי, שהוא החבר הראשון שלי וגם הוא נכה צה"ל. אף פעם לא אהבתי לדבר על הפציעה ובפרט לאחר שבעה באוקטובר, כי מרגיש לי שהכול מתגמד. אני עברתי מוות קליני של דקה וחצי, שברים בחוליות בעמוד השדרה ופגיעת ראש. חזרתי לחיים אחרת לגמרי. אני חוצה את החיים ללפני הפציעה ולאחריה. אני לא זוכרת חודש שלם. בהתחלה לא רציתי לקבל שנפצעתי קשה כל כך, חשבתי שאני תיכף חוזרת לתפקיד שלי ולאף אחד לא היה לב לומר לי שאין סיכוי. אחרי חצי שנה של שיקום, שחררו אותי מהצבא". הפוגה מאולצת "הייתי ילדה שאוהבת לכתוב, למדתי במגמת ספרות, השתתפתי בסדנאות כתיבה והוצאתי כמה שירים במקבץ של משוררים צעירים. לאחר פגיעת הראש, המילים פשוט כבר לא התכנסו אליי יותר בראש. הפסקתי לכתוב. נשארו לי מאז מחברות שלמות של שירים. שלושים שנה לא כתבתי כלום. כל השנים רצתי קדימה ולא עיכלתי דברים. חתונה, תואר ראשון ותואר שני, תמיד עבדתי, לא נתתי לקושי לחדור לחיים שלי. גם אם לא היו לי אנרגיות לתפקד, לא נתתי לפוסט טראומה ולכאבים לשלוט בי. ואז, לפני שנתיים וחצי חליתי בקורונה. הייתי שבוע שלם לבד בחדר בבידוד, ופתאום המילים התחילו לחזור אליי. התחלתי לכתוב בטלפון בפתקים מקבצים קטנים של שירים, ומרגע שזה התחיל, זה לא פסק. פתחתי פרופיל באינסטגרם בעילום שם ובמשך שנתיים וחצי כתבתי רק בפרופיל". עשיתי ונלחמתי "בתפיסה שלי את עצמי אני אדם חזק. צלחתי הרבה דברים ואני גאה שהגעתי לאן שהגעתי. אם יש לי מטרה, אני אשיג הבנתי כמה שהחיים 19 אותה. אולי כי בגיל שבריריים וברגע אפשר לאבד הכול. בבית החולים לא נתנו לי סיכוי ובבית לוינשטיין לא האמינו שאתגבר על פציעת הראש. עשיתי הכול בקושי רב ונלחמתי. לא קיבלתי הקלות בלימודים. ובכל זאת, בסוף השנה שעברה עזבתי את העבודה. היה לי קשה לצאת מהבית, הייתי צריכה לגייס המון אנרגיות כדי להיות חלק מהחיים הנורמטיביים לכאורה. יש לי כאבים פיזיים, ובשל פציעת הראש והפוסט טראומה מסובך לי להתמודד עם מצבים חברתיים. חודש לאחר שעזבתי את העבודה, הוצאתי את ספר השירים שלי, 'מלאך השכחה ומפלצת הזיכרון', לרכישה מוקדמת. לאחר חודשיים הוא יצא בדפוס". הטראומה הלאומית "העבודה על הספר הייתה אחת התקופות שירים 120- היפות בחיים שלי. יש בו כ ורובם מהשנתיים האחרונות, מאז שחזרתי לכתוב. אחרי המלחמה כתבתי המון, ויש בספר פרק שמוקדש לשבעה באוקטובר. עד עכשיו אני כמעט לא יכולה לכתוב על עצמי, כי הטראומה הלאומית והשבר הם כל כך נוראיים. אני עונה לקולות קוראים ומשתתפת במיזמים של שירה הקשורים למלחמה, למשל ספר ששמו 'יומן החלמה - נשים יוצרות מילים מלב המלחמה', בעריכת איילת רון. השתתפתי גם בתערוכה בחווה של דני, מקום לרכיבה טיפולית וטיפול בפוסט טראומה והצגתי שם שיר שלי בשם 'עוף החול'". בנשימה אחת "אני בחיים לא מתיישבת וכותבת שיר, זה פשוט בא לי לראש. המילים עולות ואני מתחילה לכתוב. לפעמים אני חוזרת לטקסט ולפעמים הוא יוצא בנשימה אחת. בזכות הכתיבה אני מרגישה שיש לי קול. הייתי שנים בטיפולים. אני כל כך מודעת לקשיים ולנקודות התורפה, וכבר לא עוזר לי ללכת לדבר, גמרתי לדבר, נמאס לי לדבר. בכתיבה אני באה לידי ביטוי. ואני רוצה שאנשים יבינו, בעיקר עכשיו, אחרי שבעה באוקטובר, שלא צריך להתבייש בהתמודדות עם פוסט טראומה. אני רוצה שישמעו את הקול הזה יותר. חשוב להוציא את הרגשות והתחושות, לא לשמור כמו שאני אגרתי שלושים שנה בראש ובסוף זה התפרץ. מזלי שזה יצא במילים ולא בהתמוטטות נפשית. המסר שלי הוא לא להיות גיבורים, לא להתמודד לבד ולא לפחד להראות את הקושי. מותר גם להאט קצת את הקצב, לא חייבים שום דבר לאף אחד, קודם צריך להחלים".
[email protected] לרכישת הספר מלאך השכחה ומפלצת הזיכרון רוֹן ָ יכּ ִ זּ ַ ת ה ֶ צ ֶ ל ְ פ ִ ה וּמ ָ ח ְ כ ִ שּׁ ַ ךְ ה ַ א ְ ל ַ מ ר ֶ שׁ ֹ ל א ֶ ים שׁ ִ בּ ַ ים ר ִ ע ָ ג ְ ר ן. ַ מ ְ זּ ַ ת בּ ַ ח ַ ה א ָ יּ ִ נ ְ מוּל שׁ ית. ִ יד ִ מ ְ ה תּ ָ י ְ קוֹפוֹנ ָ י ק ִ תוֹכ ְ וּב ט. ֶ ק ֶ ר שׁ ֶ ס ֹ ח 24/7 בוֹת ָ שׁ ְ ח ַ מ אשׁ. ֹ ר ָ תוֹךְ ה ְ צוֹת בּ ְ פּ ַ נ ְ ת ִ מ יא ִ ה ַ ה ה ָ טּ ִ מּ ַ ז בּ ָ י א ִ תּ ְ ב ַ כ ָ יךְ שׁ ֵ א ל. ָ פּ ְ ר ֻ ע ְ ה מ ָ י ָ ל עוֹד ה ֹ כּ ַ ה ֶ שׁ ְ כּ ל. ַ ע ֵ ת מ ֶ פ ֶ ח ַ ר ְ י מ ִ צ ֵ ח ָ ה ו ָ קּ ַ דּ י. ִ אשׁ ֹ ר ְ ית בּ ִ יד ִ מ ְ תּ ַ ילוּת ה ִ ל ְ צּ ַ ה ל ָ בּ ִ סּ ַ י זוֹ ה ַ אוּל ם. ָ י שׁ ִ תּ ְ ר ַ א ְ שׁ ִ ם נ ֶ צ ֶ ע ְ י בּ ַ אוּל משוררת ליהי קורן. בכוחן של המילים לרומם כל כאב ופגיעה מעיין היצירה | הלוחם צילום: ספרי ניב