299_Halochem_Digital

תשפ״ד 2024 ספטמבר-אוקטובר הלוחם | 44 מעיין היצירה | הלוחם סופרמן ומונה ליזה "מהלימודים שלי, אני יודע איך תמונה דיגיטלית בנויה, איך המוח מתרגם אותה, מה העין שלנו אוהבת לראות ומה היא לא אוהבת. מכאן הגעתי לפיקסלים. עבדתי עם יצירות מפורסמות כמו המונה ליזה, וציורים של פרידה קאלו, ואן גוך. יש לי סדרה של ברווזים עם חליפות ודמויות מצוירות כמו סופר מריו, הפנתר הוורוד, סופרמן. עד עכשיו יצרתי מגוון מרשים ועשיר של עבודות. המטרה שלי היא להמשיך ליצור ולהתפרנס מהאמנות. אני מציג בכמה גלריות וגם מוכר עצמאית. בשנתיים האחרונות אני מתעסק רק באמנות". מהנדס וליצן "אחת העבודות הראשונות הייתה פורטרט עצמי שלי לובש חליפה מחויטת עם עניבה, כי אני מהנדס רציני, ועם שפם ואף אדום שמסמלים הומור ואת האהבה להתחפש ולהשתטות. לאחר שהייתי קורא על האמנים, הייתי מתלבש כמותם, ממש מתחפש, מנסה להיכנס לראש. עין שמאל של הדמות בשחור לבן, כי בעין שמאל אני כמעט לא רואה, אני עיוור מלידה, והיא מסמלת חושך ודיכאון. ולעומתה עין ימין צבעונית ומסמלת שמחה ואושר. כמו בחיים, שבהם יש תקופות עצובות וכואבות הפוגשות אותנו, ולאחריהן יש תקופות של מי אני , אמן עץ, 36 עוז נאמי, בן גר באור יהודה, נשוי. לברוח אל העץ , בזמן הקורונה, נוצר חלל 2020 "בשנת ענקי בחיים שלי, אבא שלי נפטר, היו לי התמודדויות אישיות, והייתי צריך לברוח למשהו. היינו בבית, היה לי הרבה זמן פנוי, והתחלתי להתעסק בעץ. לחתוך, לצבוע, להדביק. יש משהו באמנות של פיקסלים שחוזר על עצמו ומרגיע. אני יושב ליד המסור, משייף, צובע אחד אחד, כאילו לא חושב על כלום, וזאת תרפיה לנפש. מה שהתחלתי ליצור הצליח לרומם אותי ולעשות לי טוב". רקטה מצפון עזה בספטמבר הפרטי שלי קרה בשנת 11- "ה , בלילה האחרון של הטירונות ירו 2007 עלינו באמצע הלילה רקטה מצפון רצועת עזה. היה צבע אדום, בום ענקי, ובסוג של מזל היא נפלה באוהל היחיד שלא היה בו איש. באותו לילה פגשתי את הפוסט ,21 טראומה. הייתי עתודאי, הנדסאי בן מיועד לשירות ביחידה מסוימת, ומשם הכול השתנה. אחרי הצבא נרשמתי ללימודי הנדסת חשמל ואלקטרוניקה בהתמחות של עיבוד תמונה, ועבדתי כמה שנים בתחום התקשורת. בכל פעם שאני ניגש ליצור, המשפט שמנחה אותי הוא שיצירה היא דרך חיים. וחיים הוא גם השם של אבא שלי, זיכרונו לברכה". עושים הכול בידיים "אנחנו ארבעה אחים, והבית שלנו הוא כמו פס ייצור של מהנדסים. מגיל קטן ידעתי שאני אהיה מהנדס חשמל. אבא שלי לימד אותנו לעשות הכול בידיים. היינו משפצים את הבית, בונים ארונות, מכינים תחפושות לפורים, הכול לבד. הוא היה פוליטיקאי, לא נגר, אבל ככה הוא חינך אותנו. בילדות לא ידענו למה צריך את זה בכלל, למה לבנות מיטה, זה נראה כזה מטומטם. היום אני מבין שהוא נתן לנו באמת כלים לחיים. אנחנו יודעים לעבוד בידיים ועם הראש. היום, דרך האמנות אני מקבל פרופורציה לחיים, מבין שהחיים חזקים, ושחייבים להמשיך לחיות לצד הכאב". הקלה. המסר שלי הוא שהעיוורון האמיתי בחיינו קשור לעולם המודרני, שבו אנחנו כבר לא יודעים להבחין בין המציאות לבין העולם הווירטואלי, המפוקסל, שתופס את רוב תשומת הלב שלנו וגורם לנו לחוות פחות ולהרגיש פחות". אמנות היא התרופה "בעבר, בתקופות של מלחמה הייתי דבוק לטלוויזיה בחרדה, עם כדורים, היום אני באמנות והיא תורמת לי לשקט, בלי לחץ, שום דבר לא יקרה, אני עושה אמנות. זה חלק מהטיפול שלי. לדעתי כל אחד צריך למצוא את הדבר שעושה לו טוב ונותן לו שלווה. ריצה, קריאה, כל דבר שהוא רק שלך ועושה לך טוב. אני מפרסם את היצירות שלי ברשת, הן מקבלות חשיפה ענקית, מגיעות אליי תגובות ומחמאות. זה ממלא. אנשים שאני לא מכיר שולחים לי הודעות ארוכות, כמעט מכתבי אהבה, מספרים לי איך בזכות העבודות קרו להם דברים טובים. ואני בכלל יושב בבית באור יהודה, חותך, צובע, מדביק. הסיפורים מצטברים, ומרגש אותי שהאמנות עושה משהו לאנשים". אמן פיקסלים בעץ עוז נאמי. חתיכות עץ מסודרות בקפידה יוצרות פלא מרתק לחשבון האינסטגרם של עוז