300_Halochem

חילוץ דרמטי בקרב על חולית 37 חוסיין פואז, בן נשוי ואב לשלושה, גר בעילבון 810 סא"ל, קצין גששים, חטיבה משהו בסגנון מלחמה "בשבעה באוקטובר, רבע לשבע בבוקר, המח"ט מתקשר אליי ואומר שיש התקפה קשה מאוד בעוטף. יצאתי מיד מהבית . בדרך אני מקפיץ 6 ודהרתי דרומה על כביש כל הלוחמים שלי, ואני כבר מתחיל להבין שמדובר באירוע מורכב, משהו בסגנון מלחמה. אני מכיר את הגזרה ומבין אותה, כל חיי שירתי שם. באזור שעה תשע וחצי, אני כבר רואה את התופת. אופנוענים, מחבלים, דוהרים לכיווננו. נכנסנו לסדרה של תקריות וירי מול כמויות של מחבלים. מסוק אפאצ'י התקרב, הוריד מכת אש, וראיתי את הגופות שלהם עפות. המח"ט שלי ואני התחלנו בסדרת אש, מנהלים לוחמה, עוברים מקרב לקרב. בשעת צהריים קוראים לנו להגיע לקיבוץ חולית, שאני מכיר היטב. השער של הקיבוץ חצי פתוח ותקוע, הבוטקה מחוררת כדורים. יש מחבלים בקיבוץ ואנחנו שומעים את הצרחות של האנשים. הטנק שובר את השער ונכנס ראשון, ואני נכנס אחריו עם המח"ט. אני רואה דמויות, מרים משקפת, מזהה סרטים על הראש שלהם, ומשהו מבצבץ מתוך השדרה, זה אר.פי.ג'י. אני קופץ מהג'יפ וצועק למח"ט 'מלא מחבלים, תיזהרו'. אני מתחיל להתקדם ואיתי לירן אלמוסנינו ז"ל, אחד הלוחמים מצוות פלד, הצוות של יישובי פתחת ניצנה. אנחנו נתקלים, לירן מקבל צרור ונופל לידי, נהרג. אני מספיק לראות אותו נופל וחוטף בעצמי צרור של שלושה כדורים בשתי הרגליים. אני נופל לידו. אלו היו רגעים דרמטיים. אני רואה המון מחבלים עוברים, ירי בלתי פוסק, ואני מבין שהסיכוי שלי לחיות הוא קלוש". לא רוצה להיות חטוף "אני מבין שאני הולך להיות חטוף, ואני לא רוצה להיות חטוף. באותם רגעים חשבתי שאםהייתי יכול לרשוםצוואה, הייתי מבקש שאם אני גופה, שלא יילחמו להחזיר אותי. אני שוכב על הקרקע ומדמם, עצם הירך שלי מרוסקת לגמרי ואני לא יכול לעמוד. אני מאבד המון דם ומבין שאני על זמן קצוב. הכול שריקות של יריות שפוגעות בכל מקום סביבי. אני חצי מעורפל, מזיע, צמא בצורה קיצונית. ואז אני שומע את הצעקה של המח"ט 'פואז, תיכף אני מציל אותך'. אחרי חצי שעה בערך מתחילים בחילוץ שלי. תחת אש תופת מכניסים אותי מתחת לבית ומתחילים לתת לי טיפול ראשוני. אני שומע את היריות עד עכשיו. ביציאה מגיע רכב להעברת תחמושת, מכניסים אותי בין הארגזים, ומשם יוצאת רופאה, סרן אורטל, היא המלאך שלי. היא אומרת לי 'אני מצילה אותך, אני איתך, תישאר איתי'. ואני מסתכל עליה וכמעט מתעלף. היא נותנת לי מכות כדי שאני לא אתעלף ומדברת איתי, ותחת לוקחים אותי לסורוקה". 232 אש, על כביש מבקששיחזירו אותי לגזרה "לקראת ערב אני מתעורר בסורוקה. כאוב בצורה בלתי נסבלת, ואני אדם שסובל דברים. חוץ ממורפיום, כלום לא עוזר. אני לא ממש מבין את המצב, ואני מבקש שיחזירו אותי לגזרה. למה אני פה? אני רוצה לחזור ללוחמים, לאנשים, אומרים לי, אתה תחזור, אבל עוד מעט. לקראת הלילה אני נכנס לסדרת ניתוחים של שבע שעות, להוציא כדורים. שני כדורים יצאו ואחד נשאר לתמיד. ניסו להוציא אותו כמה פעמים מאז, אבל הרופאים לא הצליחו, והבינו שיש סכנה לפגיעה בכלי דם. הייתי יום ואני בשיקום גם היום. אני 44 מאושפז הולך לבית אייל שלושה ימים בשבוע. עושה כל מאמץ כדי לחזור למאה אחוז שלי. שחייה, הידרותרפיה, פיזיותרפיה, אימונים שלא פוגעים ברגליים ויכולים להוביל אותי לאט למקום שהייתי בו. אני מקבל גם שיחות עם פסיכולוגית, והארגון עוטף אותי בצורה יוצאת מן הכלל". הוכחהשבאת להציל אנשים "אני משרת את עם ישראל כל חיי, כבר למעלה מעשרים שנה. כשאתה בתוך הדבר הזה, קשה לצאת ממנו. כל חיי אני רואה רק מדים ולכן לצד השיקום אני מסייע לכוחות, זה משפר אותי נפשית. אני רואה את עצמי משפיע, בצבא וגם בחברה. ואני שמח שאני עומד על הרגליים לאחר שיקום ארוך. אני מנסה לחיות את החיים החדשים וזה מורכב. יש פיקים שלא בא גיבורים שלנו לוחמים בדואים ודרוזים, תושבי אזור הצפון, נפצעו קשה ועברו שיקום מאתגר. על אף הקשיים, הם ממשיכים לתרום למדינה ולחזק אותה לי פלאח צילום | שלומית לולה נחמה ו צור עופר מאת ← תשפ״ה 2024 אוקטובר-נובמבר הלוחם | 16