"נפש אחת הייתה צריכה לצאת לעולם לפני שנים רבות"
האלוף במילואים, יצחק בריק, בעל עיטור העוז ממלחמת יום הכיפורים ונציב קבילות חיילים לשעבר, מכיר את הבעיות של נכי צה"ל מקרוב
מאת: זהר נוי | צילום: הגר בריק
בשלהי מלחמת ששת הימים הופיעה דמות מאובקת בכביש המוביל לקיבוץ גלאון. הרפתן יענקל התבונן בדמות ממרחק וככל שקרבה אליו, קפא על מקומו. "מי אתה?" שאל את האיש הלבן שנעמד ממש מולו. "אני בריק. אתה לא מכיר אותי?", ענה האיש.
אמר יענקל: "בריק מת!" והדמות ענתה בנחישות: "בריק לא מת, זה אני, ואני חי".
יענקל פרץ בשאגות שמחה "הוא חי! הוא חי!" ורץ לתוך המשק להפיץ את הבשורה.
אותה דמות מאובקת הייתה האלוף במילואים, יצחק בריק, שנרשם כנעדר משום שהקשר עימו אבד. בקיבוץ הגיעו למסקנה הוא מת, אבל הוא היה חי מאוד.
"אימא שלי יצאה מהמטבח והתייפחה", נזכר בריק באותו יום בלתי נשכח. אימו של בריק איבדה את כל משפחתה בשואה ויצאה בדרך נס מאושוויץ גם אביו היה ניצול שואה והשניים היו ממקימי קיבוץ גלאון. לפני 74 שנה נולד בריק בקיבוץ ושם גדל והתחנך.
"חונכתי על אהבת המולדת", הוא אומר, "חונכתי לתת למדינה ולא רק לקבל ממנה, כי אין לנו מדינה אחרת. בדור שלי ראו את
המדינה לפני הכול ורק אחרי המדינה ראינו את עצמנו". בריק, כיום תושב חדרה, נשוי ואב לשלושה, לוחם היום בשטח האזרחי,
כדי שתהיה כאן מדינה טובה יותר. "כמי שגדל עם המדינה מיומה הראשון ולחם בכל מלחמות ישראל מאז מלחמת ששת הימים,
אני עוקב בדאגה אחרי מה שקורה פה בשנים האחרונות ואני מקווה מאוד שיהיה כאן שינוי לטובה, כדי שכל מה שבנינו לא ירד לטמיון", הוא אומר. "מהות החיים שלי היא נתינה. אני לא חושב מה יצא לי מזה, אלא מה יצא למדינה. הציעו לי תפקידים שיכולתי לעשות בהם הרבה כסף וזה לא עניין אותי. כל מה שעניין אותי זה לקום בבוקר ולהילחם למען החברה והפרט".
נותרנו שבעה
מה היה תפקידך במלחמת יום הכיפור?
"הייתי מ"פ במילואים בגזרה הדרומית מול המצרים. נלחמנו ברציפות מ-6 באוקטובר ועד 25 באוקטובר. התחלנו את הלחימה בגדוד שריון מילואים 113 עם יותר מ-220 לוחמים, ולסוף הלחימה בתוך מצרים הגענו רק שבעה לוחמים מהגדוד המקורי.
במהלך הלחימה החלפתי שבעה טנקים שנפגעו ונפצעתי פעמיים. בכל ימי הלחימה נהרגו 84 לוחמים ונפצעו יותר מ-140 איש.
אפשר לומר שהגדוד נלחם את המלחמה הקשה ביותר במלחמת יום הכיפורים, שהייתה אחת המלחמות הקשות ביותר של עם ישראל מאז ומעולם".
מה היית אומר היום לבריק הצעיר בן ה-25 שחזר הביתה בחיים מהמלחמה?
"הודות ללוחמים כמוך, שנלחמו במצבי קיצון ובחוסר ודאות, והמשיכו להילחם גם כשחברים נהרגו ונפצעו לידם, ניצחנו מלחמות ישראל. הודות לגבורתם של הלוחמים, אנחנו חיים היום במדינת ישראל".
על מה קיבלת את עיטור העוז?
"ב-7 באוקטובר נפגע הטנק שלי, רשף של טיל נ"ט גרם לי לכווייה קשה בפנים.
סירבתי להתפנות והמשכנו בלחימה. בקרב על גשר פירדאן, ב-8 באוקטובר, איבדנו 35 לוחמים ומפקדים וספגנו עוד עשרות פצועים. מתוך 36 טנקים נשארו לאחר הקרב רק ארבעה. נשארתי הקצין היחידי שיכול היה להמשיך ולהילחם, ארגנתי את ארבעת הטנקים ששרדו, וחזרנו כדי להסתער מול התקפה של המצרים. נתתי פקודה למפקדי הטנקים לרדת מהגבעות אל המישור שבו נעה החטיבה המצרית לעברנו, ולשפר טווח לעבר המצרים בעוד אנו חשופים לגמרי.
קיצור הטווח אפשר לנו להשמיד 25 טנקים מצריים ולבלום את ההתקפה".
איך עשיתם את זה? מה היה הגורם שסייע לכם לנצח כנגד כל הסיכויים?
"מחקרים מוכיחים שרוח לחימה איתנה בקרב הלוחמים היא קריטית כדי להשיג ניצחון בשדה הקרב. צבא עתיר טכנולוגיה ומאומן כהלכה לא ינצח בשדה הקרב ללא רוח לחימה: היא זאת שמפיחה חיים בכלי הנשק ומדרבנת את החיילים להסתער
ולשאוף לניצחון בכל מחיר. טועה טעות מרה מי שמשקיע אך ורק באמצעי לחימה טכנולוגיים. חיזוק רוח הלחימה בצה"ל הוא
בעיניי משימה לאומית עליונה העומדת על שתי רגליים: קידוש ערך הניצחון ותחיית אתוס ההקרבה העצמית. לצערי, הסביבה
התרבותית שחיילי צה"ל גדלים בה אינה הולמת ערכים אלו".
איך לנצח
מהי הסיבה העיקרית לדעתך לאובדן רוח הלחימה בקרב החיילים?
"החיילים איבדו את האמון במפקדים.
זאת תופעה חמורה שיש להעמיד בראש סדר היום של הדיון הציבורי בצה"ל. היא חשובה עשרת מונים משאלת שילוב הנשים, גיוס החרדים או גובה הפנסיה לאנשי הקבע. היא נוגעת לעצם קיומו של צה"ל כצבא מרתיע ואפקטיבי וכצבא מנצח שיכול להגן על מדינת ישראל בפני אויביה.
לוחמים שאיבדו את האמון במפקדים, לא ילכו בחפץ לב לקרב. חיילים אינם מסכנים את חייהם בגלל דברים ברומו של עולם, הם מוכנים לסכן את חייהם אם יש להם מפקד שהם סומכים עליו ועל שיקול דעתו, שהוא דוגמה אישית בשבילם – מקצועי, ישר
ואמין, נחוש ודבק במשימה, מפקד שמחדיר בחייליו את ההבנה שאין לנו מדינה אחרת".
כמה שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים חזר בריק לשירות קבע והגיע לדרגת אלוף.
בצבא היה מפקד המכללות הצבאיות ומפקד גיס דרומי. כעשור לאחר שהשתחרר קיבל את תפקיד נציב קבילות החיילים. בשלהי כהונתו כנציב קבילות החיילים טען בריק כי כוחות היבשה אינם מוכנים למלחמה.
בראיון לרדיו ב-11 בינואר 2019 הוא מתח ביקורת נוקבת על התרבות הארגונית בצה"ל ועורר דיון ציבורי נוקב. באזרחות
שימש בריק יו"ר הוועד המנהל של המכללה האקדמית עמק יזרעאל, יועץ מיוחד לתעשיין סטף ורטהיימר, יו"ר פורום ראשי
הערים והמועצות של הגליל והנגב ויועץ אסטרטגי של קרן רש"י העוסקת בחינוך.
היית נציב קבילות החיילים וראית מקרוב את הבעיות שמהן סובלים חיילים.
מה תוכל לומר על הטיפול בפצועים בכלל ובהלומי הקרב בפרט?
"הלומי הקרב תרמו הכול למדינה, ולצערי המדינה לא טיפלה בהם לאורך שנים והתייחסה אליהם כאל שקרנים. רבים
לא עמדו בזה והתאבדו. המקרה של איציק סעידיאן פתח בפני הציבור תיבת פנדורה.
הטיפול של משרד הביטחון בהלומי הקרב התברר בכל עליבותו, התגלו היחס המזלזל של אגף השיקום והמסע המפרך שעלה
לכל מי שיצאו לדרך עשרות אלפי שקלים, משום שנאלצו לקחת עורכי דין. לרבים לא היה כסף ולא נכנסו כלל לתהליך, וגם רבים שעברו את התהליך לא זכו להכרה בנכותם הקשה. התעללות לשמה. אני מלווה בהתנדבות במשך שנים כמה הלומי קרב.
נפגש איתם, מדבר, נותן טפיחה על השכם ועוזר כאשר אין להם לאן לפנות ועם מי לדבר. המינימום שצריך לעשות הוא לעזור
להם בכל מה שאפשר".
מוטב מאוחר
מה אתה חושב על רפורמת נפש אחת?
"רפורמת נפש אחת הייתה צריכה לצאת לעולם לפני שנים רבות אך מוטב מאוחר מאשר בכלל לא. המבחן האמיתי יהיה בקידומה והצלחתה של הרפורמה, שיש לה חשיבות ממעלה ראשונה לנכי צה"ל אשר סיכנו את חייהם במלחמות ישראל או
שנפצעו בשירותם הצבאי. השאלה הגדולה המונחת לפתחנו היא האם הרפורמה תתבצע הלכה למעשה בכל היקפה ולאורך
זמן. הדבר מחייב מעקב מתמיד ועמידה על המשמר בכל פסיק, תג ותו ברפורמה.
הצלחתה של נפש אחת היא הצלחתו של עם ישראל, השולח את מיטב בניו להגן על המולדת. לבנים האלה כולנו
צריכים להצדיע".
מה אתה חושב על מצב המדינה ביום הולדתה הנוכחי?
"לצערי הרב, ביום הולדתה הקרב ובא של מדינת ישראל מצבנו לא מעורר השראה.
אנו עדים לפיצול בעם, בין ימין לשמאל, בין דתיים לחילוניים, בין ערבים ליהודים.
הפיצול מלווה באמירות קשות שלעיתים מבטאות שנאה ומלוות במעשים לא ראויים.
רק אחדות העם היא מקור כוחנו אל מול האתגרים הביטחוניים, המדיניים והאחרים המאוד לא פשוטים העומדים לפתחנו. יש לעשות הכול למען הישרדותנו בחלקת האלוהים הקטנה שלנו, לאחד כוחות, לשלב ידיים ולהתגבר על המפריד. עלינו ללכת כעם מגובש אל עבר העתיד, זה כוחנו ואין בלתו".
על עצמי לספר ידעתי
בימים אלו רואה אור הספר "בריק – לוחם ללא פשרות", בהוצאת ספרי ניב
בשנים האחרונות חורש בריק את הארץ ומעניק הרצאות. המפגש עם סיפורים מרגשים העלה אצלו את הצורך לספר לראשונה את סיפור חייו. הספר מגולל את קורותיו, מילדות ועד היום, ואת הערכים והעקרונות העמוקים שבהם הוא מאמין. "כתיבת ספר", הוא מספר, "הבהירה לי את כמות הזמן שהייתי מחוץ לבית בשירות המולדת. הכתיבה גם חידדה לי את ההבנה שבאמת הייתי כל חיי בשליחות".
